מחפשים פרנסה
ב- 1937 נפתחה הפרשה עם סולטיס. מיהו סולטיס?
סולטיס היה יהודי אמריקאי שעסק לראשונה בארץ במוצרי נירוסטה והציע לנו הצעה בעלת עתיד - מפעל לארגזי קירור מנירוסטה. התנהלו דיונים, התווכחו ולבסוף הכול היה מוכן לחתימת החוזה ואז...
סוד המפעל הודלף לעין החורש, קמה שם צעקה שמקימים בקיבוץ "אמריקה
בניר" מפעל המתחרה בפחחיה שלהם, המחלוקת הגיעה עד למזכירות הוועד-הפועל. הבוררות הכריעה לטובת עין החורש ואנחנו נכנענו להחלטת התנועה. אם לא היינו נכנעים היינו מתחרים היום בכבוד עם "פחמס".
עם המעבר לעין השופט שוב התלבטו בעניין התעשייה , אלא שלמעשה היו קיימים ארבעה מפעלי: מרצפות, רעפים, מחצצה , מחצבה ומפעל הובלה. לצד מפעלים אלה קשה היה להתמודד עם תעשיה נוספת. אך הצורך בתעשיה היה חזק וב- 1940 היו עין השופט, דליה, הזורע ושער העמקים חתומים על בקשה שביח"ר לגלוקוזה יקום באזור שלנו.
לא מוסבר איך קרה שגלעם הוקם לבסוף באזור מענית. יש לשער שגם בנושא זה התנועה החליטה...
בשנים 1946 הביא אהרון אפרת הצעה למפעל לייצור מברשות והוכיח את הכדאיות הכלכלית שלו. לאחר מספר דיונים בוועדת משק נפלה ההצעה ומרעיון ייצור המברשות נהנה עד היום קיבוץ רוחמה.
ב- 1947 יש פנייה לחברינו הנמצאים בארה"ב להתעניין בתעשיות שעדיין אינן קיימות בארץ. חברינו הציעו שלוש הצעות מפתות:
•1) מפעל יהלומים - ההצעה ירדה מהפרק כי היתה תלוייה בידע מקצועי ויבוא חומרי גלם מאוד יקרים.
מנורות אור-יום - הייתה כאן אפשרות לפריצה בלתי רגילה קדימה, זו הייתה רק ראשית עידן הפלואורסנט בארץ. החידוש היה כה גדול שבפרוטוקול אפילו פלואורסנט עדיין לא ידעו לכתוב.
חברינו נפגשו עם מומחים, התלבטו התלבטו עד שסיכמו לדחות את ההצעה, משום שהיא בעלת מימדים גדולים מדי ויש להתעסק עם כימיקלים.
•2) מכבסה אוטומאטית - דווקא הצעה זו נראתה מתאימה לוועדה הכלכלית, אך ירדה מהפרק משום שטרם קיבלו את כל הפרטים (עד היום).
משנפלו הצעות חברינו, עלה רעיון חדש מקדחי שיניים זה היה חידוש ממשי .
בארצנו קדחו במקדחי יד...). סוכם שמפעל הקשור בייצוא בלבד אינו מתאים לנו...
ב- 1948 מספרים היומנים על רעיון מפתה ביח"ר אזורי לממתקים. מתווכחים בוועדה הכלכלית. יהושע דיין בספק אם נוכל למצוא את מספר האנשים הדרוש לביח"ר זה וכבר במקביל מעלה אהרון אפרת אפשרות למפעל גומי. הוחלט לדחות בינתיים את העניין הממתקים ולבדוק באופן יסודי את עניין הגומי. הבדיקה עדיין לא הסתיימה...
ב- 1955 עלה על הפרק רעיון צבר ביח"ר לנקניק ובשר. ראשיתו של הרעיון במפעל ישן ביקנעם שהוקם בבניין המחלבה. המועצה רצתה להקים מפעל מסודר, אנחנו והזורע רכשנו מהמועצה את המפעל, בראשית עבד בו ליפא ויס ויוחנן מהזורע ושכירים. לדברי ליפא המפעל בראשיתו היה בשפל המדרגה. אנחנו הצלנו את השם, השגנו שוק. הצרה הייתה שהמבנה לא התאים מבחינה תברואתית. במקום להתלבש על העסק לפתח ולשכלל - הוחלט לחסלו.
שהוחלט על החיסול תפשו "מיזרע" את העסק והקימו אותו על בסיס מודרני.
ב- 1956 מציע אהרון אפרת מפעל סריגה, המגמה היא יצור סוודרים לבית ולמכירה, פתרון מקום עבודה נוח לחברות וותיקות. התוכנית נבדקה שש שנים לבסוף הוחלט לדחותה.
בשנים 1956-1960 נבדקה האפשרות להכנס לשותפות עם "זוהר דליה".
על המחצבה המפעל הראשון של עין השופט מספר ברל קרן :
בסוף שנות השלושים קנינו מחצבה קטנה, עם מנוע של בוכנה אחת. המנוע היה מפעיל פטיש שניפץ את האבנים ודרך רשת עם חורים בגדלים שונים מוין החצץ לגדלים שונים. הפעלנו את המחצבה לראשונה בעין השופט ליד החשמליה. היינו מביאים אבנים מהסיקול, וגורסים אותן לחצץ ששימש לבנייה הראשונה בקיבוץ. אחר כך עבדנו באזור נצרת וסיפקנו חצץ לקבלן ערבי. היינו שלושה מפעילים: אני, מולה ונדמה לי שחיים מהקבוצה הגרמנית. כל בוקר נסע אחד מאתנו למחצבה. הקבלן היה מספק את האבנים ולוקח את החצץ לשדה התעופה של רמת דוד, שנבנה אז על ידי הבריטים.
תקופה קצרה עבדה המחצבה בואדי מילק ומשה מחרוק היה רוכב אליה על סוס יום יום הלוך וחזור.
באותה תקופה קרה המקרה שעדנה ואמנון, בני 4-5 , הלכו ברגל לחיפה, הרבה חברים התגייסו לחפש אותם בשדות, ומשה מחרוק שחזר עם סוסו מהמחצבה, מצא אותם באזור הכפר ריחניה והחזיר אותם בשלום.
מאוחר יותר העברנו את המחצבה לואדי ערה והפעיל אותה קבלן מחדרה - אנצילביץ'. הובלנו אז את החצץ עם המשאיות שלנו לסלילת כביש הסרגל.
אחר כך מכרנו את המחצבה לאנצילביץ'.