יש צדק בעולם

סיימתי לימודי בת 17 והתגייסתי עם כל המחזור שלנו.לאחר הטירונות היגעתי למחנה חטיבה 7.מדי יום ראיתי את דדו הנערץ ואת גורודיש שאז עוד לא היה היסטוריה,כמו שאני רואה את שכנותי בבניין שלנו.כמובן שהם לא התיחסו אלי יותר מדי כי מי אני ,טרשית,פקידה במשרד המחנה.,בסך הכל.

בבית ,אמי(חורגת)נ,יצולת שואה,היתה ניכנסת להיסטריה עלי על כלום.לא ידעתי איך למצוא חן בעיניה.אבי לחש לי לא לקחת ללב."היא אשה טובה,אבל סבלה הרבה"וזו בדיוק הסיבה שביקשתי להיות במחנה רחוק מהבית,קרבית.

כל זה היה הקדמה לעיקר.

מדי שבת,כשקיבלתי אישור לצאת הביתה,העדפתי להישאר במחנה,בצריף ולקרוא.אבל העניין לא עלה בידי.כי בשלישות החטיבה ,סרן היינריך,אדמוני עם מכוער עיניים,נהג כל שבת לקרוא לי למשרד שאדפיס לו.לא עזר לי לומר שאיני תורנית,כשהיתה שגיאה הקטנה ביותר,היה מאלץ אותי להדפיס שוב ושוב.

את המוות עשה לי הקצין הזה .הבנות צחקו לו שהוא עומד מול המראה בחדרו,שהיה פתוח לרוב,ומתאמן בשליפת אקדח שוב ושוב.

העיקר,יום אחד הוא לקח ג'יפ בלי רשות מסדנת הרכב ונעלם.

אבל החטא השני היה שהתקבלה בשלישות החטיבה פקודה מאת דדו,להעביר מכתב ליחידות השדה לשלוח אנשים לקורס רובאים ולא הגיע אף אדם.כשתלמה,הפקידה של דדו שאלה את היינריך אם הוא שלח את המכתב ,היינריך אמר בוודאות ששלח.

אבל לא על המזכירה של דדו יעבדו.היא היגיעה למשרד השלישות וביקשה להוציא מהתיק את המכתב..שנישלח ליחידותהשדה בקשר לקורס.הפקידה הוציאה לה את המכתב.אולי אתם זוכרים,מי שהיה בצבא,שלכל מכתב שהודפס,היה מספר סידורי.תלמה ניגשה לכתבנית של המשרד ורואה שהמספר הסידורי של המכתב שהוצא (כביכול מזמן)הוא מאותו היום .העניין הועבר מייד לדדו.דדו שפט את היינריך על "סילוק"הג'יפ בלי רשות ועל התרמית והוריד אותו ל,,,דרגה שלי,טר:ש

לא שמחת י ,אבל ידעתי שמעכשיו לא יציקו לי בשבתות אם אשאר במחנה.גם עכשיו אני רואה בכך יד ההשגחה העליונה שהצילה אותי מאדם זה.