זכרונות מהפלמ"ח (ב)
הסליקרים
תפקידם היה להעלים,לסלק,נשקים שונים-תחמושת וחומרי נפץ מעיניים זרות.כל מי שלא היה צריך להתאמן או להשתמש בנשק לא צריך היה לראות או לדעת עליו ולו גם ברמז קל.
אנו היינו הסליקרים של פלוגה ז בעין השופט.היו לנו סליקרים קרובים וקטנים כמו כד חלב בגל אבנים והיו יותר גדולים שחפרנו אותם בגבעות הטרשים בין עצים וביערות.בסליקים האלה היו כמה מכלים ממתכת בגדלים שונים שהיו להם סגרים עם אטמי גומי נגד מים ורטיבות (שהם היו האויב של כל המטמונים).
הייתה גם תורת סליקרים העוברת מהותיקים לצעירים.היה צריך להיות יצירתיים,ערניים ומאוד מאוד דיסקרטיים ביטחוניים ..בלתי ידוע,בלתי נראה,הצנע לכת,ומעל הכל-הסוד-לא לספר,לא לדבר..זו הייתה דרכם של הסליקרנים.
תפקידנו היה מוצנע וסודי גם מחברנו במחלקה.היינו עובדים בזוגות או בשלשה, במקרים חריגים.על מקומו המדויק של הסליק לא ידעו יותר חברים.אם לקחנו עוד סבלים,הם היו נמצאים לרגלי הגבעה ,באבטחה, עד שהיינו מביאים את הנשק בשקים להעברה.ההליכה הייתה בזוגות תוך האזנה והסתר מכל זר שהיה נע בדרכי העפר. במשק היה מרתף מתחת למסגרייה בו היינו עוסקים בניקוי הנשקים משמן ומגריז בהם היו מרוחים בהצפנה בסליק.כשכולם היו מתפזרים אנו היינו ממתינים לטנדר שהיה מגיע בלילה בהסתר, עם כל מיני אביזרים עליו לכיסוי והטעיה ומעביר את הנשק למקום לו יועד.
החמור
לתפקידים מיוחדים ובעיקר כדי לשאת משא כבד-היה לנו שותף סוד ומשא החמור.
במשק הילדים של חברת הילדים היה חמור קטן,אפור,חמוד.גייסנו אותו לחבורת הסליקרים.עבודתו הייתה בלילה יחד אייתנו ולפני אור ראשון הוא חזר למקומו ותפקד כחיית מחמד של הילדים.הם לא ידעו מה גורם לעיתים לחמורם העליז והשובב להיות כנוע ושקט.החמור השקיע את כל מרצו בעבודת סבלות בשירות העם והמולדת.
חמור זו בעיה וגם לנו המושבניקים לאלף חמור זו משימה קשה.בדרך עם רגליו אבנים הוא גורר (כי יש לו שתיים יותר) ולרעש של גדוד חייליים הוא גורם וגם לנו המובילים הוא מפריע להקשיב ולהבטיח ששום גורם זר אותנו לא ישמע.עד שהוצאנו את הנשק מהסליק הוא היה מחרבן ונוער ולא מוצא מנוח.לכן היינו מחזיקים אותו מרחוק עד שאת עבודתנו נשלים ואז שקים עליו היינו מעמיסים ולמשק עם מאבטח אותו שולחים.את השרידים שהוא השאיר במקום עומדו היינו מסלקים ומטשטשים.
גם בחפירת הסליקים היינו משתפים את החמור.החומר שחצבנו מפיר החפירה היה זר לסביבה.בשקי יוטה (ששימשו לדיפון ביצורים) היינו אורזים את האדמה ומחמרים עד למרחקים גדולים כדי שפיזור החומר לא יעורר סקרנים.השתדלנו לא ללכת באותם שבילים ואותם כיוונים כל פעם היינו מחליפים.הבעיה הייתה תמיד עם ההפרשות-הגללים והנערות שבהן פתח במועדים בלתי מתוזמנים.
ניסינו פעם להלביש לרגליו נעלים משקים כדי להשקיט את רעשי צעדיו.
העופר
בתקופת האימונים עסקנו בניווטים.חולקנו לחוליות ובכל חוליה היו שני חברים.שטחי האמונים והתרגולים היו הרי אפרים בגבעות ובוואדיות.פלמחניקים וסיירים צריכים לנוע בהסתר ולא לבלוט בשטח,אסור לעורר את חשדם של אנשי השלטון הבריטי שגם הם סיירו- אך הם נעו בדרך כלל בכבישים ועל דרכים סלולות.היינו צריכים להימנע ממגע עם הכפריים הערבים ולא להיגרר לתגרות ועימותים שאליהם גררו אותנו רועי הצאן בעיקר הצעירים שבהם שנעו והסתובבו בשטחי המרעה הלא מעובדים ומידי פעם ניסו לפלוש ולנגוס עם צאנם בשטחים המעובדים על ידי היהודים.
אחד הכפרים הנבזיים היה כופריין.כפר גדול ועוין דרומית לעין - השופט.ליד הכפר נחל שזרמו בו מים רוב ימות השנה וצמחיה ירוקה עם פטל ושיחים היו לאורכו.הנחל היווה את הגבול בין השטחים היהודיים לערבים ולאורכו היו מדי פעם עימותים בין הצדדים.
האימון היה שכל חוליה קיבלה מפה טופוגרפית עם תרשימים של מקומות בהם היו מוצפנים פתקים עם מספר החוליה וכל חוליה הייתה צריכה על פי התרשימים לגלות את מקום המסתור ולמצוא את הפתק שלה.היו כעשרה מסתורים וחוליה שהביאה יותר פתקים עלתה יוקרתה.
באחד הוואדיות הייתה אבן קטנה שהתמזגה עם השטח והסביבה,משהו באבן הזו היה שונה ומשונה.עצרתי והתבוננתי בה,ייחודה היה שהיו בה שתי עיניים פעורות שהיו מלאות חיים ומפוחדות בניגוד לאבנים אחרות.
התקרבתי וראיתי שהאבן היא בעל חי שקפא ונטמע בסביבתו ורק העיניים היו ייחודיות לו.התקרבתי לאט כדי לא להפחידו יותר ממה שכבר היה מפוחד.
תפסתי אותו בזריזות בשתי ידי והנה מהאבן הדוממת יצא עופר אילים קטן מפוחד וכולו רועד.אספתי אותו אל חיכי והוא פרפר והתנער וניסה בכל כוחותיו להימלט מאחיזתי בו.לאט לאט הוא נרגע ואני הרפיתי את אחיזתי העיקשת בו. לאחר שנוכח כי כוונותיי טובות ושלא יוכל בנקל להימלט מזרועותיי ,השלים עם גורל השבי שאליו נפל.הבאתי אותו למחנה ושיכנתי אותו באוהל שלנו (היה לנו תינוק).שמנו את העופר במלונה מארגז עץ ורשת לפתחו אבל התינוק שלנו לא נגע באוכל,לא ירק לא מלפפון.ניסתי להגמיעו בחלב אבל גם בזה לא הצלחתי.
הלכתי לבית הילדים וביקשתי בקבוק עם פיטמה,המתכון הזה שבר את שביתת הרעב של העופר.
לימים הוא גדל וראה בי אם ואב והיה צועד בעקבותי בשבילי המשק כמו פודל מאולף.ליד האוהל הייתה לו מלונה עם חצר ורשת סגורה.העופר היה לאטרקציה לכל הולכיי על שנים בקיבוץ בייחוד לילדים.
כשהייתי צריך לצאת לקורס ולהמשך קידום פיקודי,לא ידעתי מה לעשות בבני-עופרי.הגיעה משלחת מקבוצת ילדי המשק וביקשו שאת עופרי שלי אתן להם והם ימשיכו לגנן לפנק ולגדל.וכך נפרדתי מעופרי..