פרשת "עקב"

 
 
מדוע נכשל החינוך למונותיאיזם של משה? (פרשת עקב)
 
בפרשתנו ובאלה שיבואו אחריה משה נע בין שני קטבים: מצד אחד יאוש נחרץ ודטרמיניסטי מן הצפוי לה' מצד עמו, כאשר העם יגיע לארץ המובטחת. משה מתנבא שהעם יבגוד בה'. למרות זה בפרשה שלנו הנימה השלטת היא של ניסיון לשכנע את העם, שלטובתו כדאי לו להישאר נאמן לאלוהיו.
מבחינה מסויימת זוהי עמדה הרבה יותר הומאנית, באשר היא משאירה לאדם את חופש הבחירה, ולא גוזרת מראש שהוא יחטא וייענש. יחד עם זאת, גם בפרשה זו, נדמה כי משה שרוי בפחד גדול, שהנה העם או-טו-טו הולך לעזוב את ה' ולעבוד אלים אחרים, ולכן הוא מנסה נימוקים מנימוקים שונים כדי לשכנע את העם להשאר נאמן לה': נימוק הפריון: אם העם יישאר נאמן לה' הוא ייהנה מברכת פריון של בהמתם, שדותיהם ונשותיהם.
נימוק המלחמה העומדת בפתח. משה מנצל את פחדו של העם מפני מלחמת ההתנחלות הקרבה, ומבטיח להם שה' ילחם במקומם.
נימוק הניסים במדבר שעשה להם האל 40 שנה.
נימוק הארץ הטובה שהוא מביא אותם אליה.
איום באבדון במידה והם ילכו אחרי אלוהים אחרים.
אלוהים הוא אלוהי הצדק המגן על גר, יתום ואלמנה.
איום נוסף – גשמי א"י תלויים בחסדי האל הדן ושופט את עמו.
לבסוף, הקב"ה נותן להם "פטנט" כיצד לשמור על התורה – להחזיק תפילין, מזוזות וטוטפות, שבהם יהיו עיקרי הדברים אותם יש לשנן בבקר ובערב, וכך תשמר האמונה. 
בנוסף, בפרשה זו בא קטע ארוך של תיאור פשעי העם בפרשת העגל, המתחבר לטענה כי הם עם קשה עורף ואין להם זכויות כלל, וה' מגרש את העמים הנוכרים רק בגלל רישעת העם הזה. המגמה הזו, שפגשנו כבר בפרשת דברים, להוכיח לעם את רישעתו, מעוררת תמיהה כדרך חינוכית. מדוע לא לטפח אצלם גאוות יחידה, הרי הם לא "דור המדבר" ואינם אחראים על פשעי אבותיהם?
 
ישנו ויכוח בין חוקרי התנ"ך האם התרחשה מהפכה מונותיאיסטית בשחר קיומו של עם ישראל כפי שזה מוצג בתורה, או שהייתה זו התפתחות של מאות שנים לקראת מונותיאיזם. לדעתי מי שקורא את ספרות הנבואה וגם הספרות ההיסטורית (שמואל, מלכים) מוכרח להודות שהעם הזה עבד אלים רבים במשך רוב תקופת הבית הראשון.
כלומר בעצם מאמציו של משה (ושל אלוהים) נכשלו. העם למרות כל הנימוקים שהובאו לעיל, לא נשאר נאמן לאלוהיו. יכול להיות שהאיסטרטגיה החינוכית של משה כפי שבאה במערך הנימוקים למעלה הייתה שגויה?
בואו נבדק את הנימוקים אחד לאחד: על המשבצת של הפריון התחרו הרבה מאלי כנען (עשתורת, האשרה ועוד)
המלחמה על כיבוש הארץ הייתה דבר זמני, ולכן זהו נימוק חסר תוקף לדורות.
נימוק הניסים שעשה לעם במדבר גם הוא מתעמעם במשך הזמן.
נימוק הארץ הטובה, שייך לאותם נימוקים שה' פחד מהם, שבני ישראל יגידו "ידי עשתה לי את החייל הזה".
נימוק האבדון הצפוי הוא מסוג הנימוקים שאומרים להורים לא לנקוט בהם – כי אם זה לא מתרחש מיד זה מאבד את טעמו.
על ההגיון בסקירת הפשלות שאבותיהם עשו במדבר כבר דיברתי.
אלוהים הוא אלוהי הצדק. זה נימוק יפה, ואותו כן הייתי מאמץ כדבק מלכד את העם. נמצא אותו הרבה בספר דברים. זהו האלוהים שהוציא אתנו ממצריים, זהו אלוהי הצדק החברתי, שציווה לנו לתת מנוחה לעובדים, לשמוט חובות ולהיות רחומים כלפי היתום הגר והאלמנה.
נימוק נוסף, ה"נימוק" האחרון שהוא בעצם לא נימוק אלא טכניקה של זכרון היסטורי, יכול היה להיות יעיל בשמירת נאמנות העם לה'. אלא שבשביל שזה יעבוד צריך היה לבנות חיי הלכה ולימוד כפי שנבנו בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד. בימי בית ראשון זה לא נעשה.