רוקדת על גג בית הכנסת...
לא העפתי ולו מבט אחד לעבר הנעליים כל חג ראש השנה.הסתובבתי על גג בית הכנסת ,קלילה , מאושרת יפהפיה לחלוטין .לרגליי היו נעלי סירה מגושמות ,מכוערות ,בעלות רצועה ,בקיצור נעליים שרק ילדות אשר אינן מלכות הכיתה וסגניותיה ,כך נקראנו אז, נועלות.כמה התחננתי ,בכיתי ,איימתי והפצרתי שיקנו לי נעלי סירה "קלות כמו לכולן בלי רצועה של ילדה
קטנה " זה לא עזר כלום. כשחפצתי בכפכפי הגומי בעלות האצבע ,הצבעוניות היפות עד כדי כאב , כשלו תחנוניי , רק אחרי שנה גם לי קנו.לא עבר חודש וכפכפי עץ בעלות רצועה קדמית לבנה החלו לדפוק על המדרכות , חשבתי להתעלף מהן ,אבל עברו עוד כמה חודשים ( מה קרה שרק חודשים ? לא זכור לי ) קיבלתי גם. בשום פנים ואופן לא הסכימה אמא לקנות לי נעליים בעלות סולית פלסטיק ,ללא רצועה . זה ישבור לי את הגב ,יעשה אותי כפופה ,לא יהיה לי נוח ,יכאבו לי הרגליים , הן לא מתאימות לילדה בת תשע ,יתבלו מהר ואין להם כסף לקנות לי כל שנה נעליים.כל התרוצים שבעולם פעלו כאן.על גג בית הכנסת המזופת בשחור הייתה תחושה שהנעל קלילה ומרחפת.כל ערב החג וביומיים הבאים התהלכתי שם הלוך ושוב מדמיינת לי את סוג הנעליים שעליי.מדי פעם רקדתי והייתי מאושרת.הפקרתי את סבתי על הכסא השמור שלה בבית הכנסת ולא עזבתי את הגג.תפקידי היה לשמור עליה ,מגע הקסם הזה לא איפשר .זאת חווית בית הכנסת שלי.איך יומיים וחצי לא הורדתי את עיניי לעבר הנעליים והשליתי את עצמי שקנו לי בסופו של דבר את הנעליים שרציתי.
אולי גדלת בעיר.במושבה לא היו לנו חלומות כאלה.בעצם חלום אחד בלבד על נעליים היה לי מוקסינים.ואותו היגשמתי.אספר אולי היום.סיפור יפה על ילדה על גג בית הכנסת מדמה שהיא רוקדת בנעלי החלום שלה.מעניין מה היה לך עם נעליים?גם כיום?
זה רעיו כוראוגרפי ללהקת מחול.הייתי מחברת לזה ריקוד עם נעליים,או סירטון של ילדה על גג,שומעים את תפלות ראש השנה.הסבתא הזקנה עם מקל בעזרת הנשים,היא רואה בדימיונה פעם את הסבתא(בכוראוגרפיה גם הסבתא יכולה לחולל)ופעם את הילדה האוחזת בדימיונה את הנעליים.זה יכול להיות תסריט או מחול מיוחד.
חלום של תגובה.
אם את שואלת לגבי היום אז אני מפוצצת בנעליים , בבגדים ותכשיטים.
הפיצוי הוא ענק.
אבל שום בגד או נעל לא יסגרו את הכיסופים הגדולים שהיו אז ולא התממשו כנאה
בגלל המצב הכללי שהיה בבית.