חג חג לו מסביב

אני אוהב את החגים, לא רק כי אני תמיד בבית עם כל המשפחה.
יש משהו באוויר בתקופת החגים ואני לא מדבר על הזיקה או האבולה.
יש הרגשה שהכל מתחדש, שהכל הופך להיות נוצץ מחדש.
כאילו מישהו איבק את שכבות האבק מעל כל המדינה ושוב רואים את היופי האבוד.
יש משהו מלכד, משהו שמאחד את כולנו לא רק בתור יהודים, אלא בתור אנשים.
אנשים נהפכים להיות יותר נחמדים משאר השנה, אנשים מתחילים לחייך יותר או לפחות מנסים לשים חיוך על הפנים. זה רק כדי לעשות רושם ששוב אנחנו שמחים לארח אתכם אצלנו אבל בפנים אנחנו מתים שתעופו לנו מהבית בשביל שנוכל  להחליף לטרנינג וחולצה רופפת שמגיעה עד הברכיים ולאכול גלידה מול סרט שאף אחד מאיתנו לא מתכנן באמת לראות כי כולם יהיו בפלאפונים.
אבל זה נחמד. הארוחות שכולם עולים במשקל ביחד, הסיפורים שכולם מספרים, התקוות שכולם רוצים שיקרו. זה נחמד. זה מנחם.
זה נותן רצון במובן מסויים להמשיך את המסורת.
אצלנו למשל לא מברכים, לא בגלל שאנחנו נגד, זה בגלל שזה לא העיקר.
העיקר זה האנשים שמסביבנו. האנשים שאנחנו מכירים להם טובה.
האנשים שאנחנו אוהבים ורק מחכים שיגיעו בפעם הבאה.
סבתא, דודים ודודות, בנות הדודות הקטנות שלי שתמיד גונבות לי את הכובע וגורמות לי לרוץ אחריהן בכל בית.
וזה לא משנה, כי אני תמיד שמח לרוץ אחריהן, למרות שבתכלס אין לי כוח וכל מה שבא לי זה להתחפר בחיבוק של אבא. אז מה אם אני בן 18, לאבא יש כרס מאוד נוחה...
זה החג שגורם לכולם להשתגע ולטובה.
אני תמיד מחייך בתקופת החגים, הכל נהיה פתאום מואר ויפה.
זה גורם לי להמשיך להאמין שיש עוד למה לחכות, שיש עוד דברים טובים שמגיעים.
ואני לא מדבר על הדיאטות החדשות שבאות אחרי החגים...