בואו נכיר

שלום לכל מי שהגיע עד כאן כדי לפגוש אותי. אני לולינקה, רק כמה ימים כאן, מוצאת את עצמי מוצפת בהרבה הרבה פניות של גברים בודדים. אני רוצה להכיר את כולכם/כולכן, זה רק יקח לי קצת זמן כי יש לי עוד חיים. 
כנראה שאני אחראית להצפה הזאת (יש לי גם הרבה כבוד לכל אדם באשר הוא, גם לבודדים)  כי העזתי לכתוב שאני נשואה וזקוקה להשלמות. נדמה לי שכתבתי משהו דומה, אני לא ארוץ עכשיו לבדוק כדי לוודא,ומכל מקום, תודה רבה רבה לכולכם. הפניות הפיגו בעצם גם את בדידותי שלי.
אנירוצה לשתף אתכם במה זה גיל 50+ בשבילי. 
אני בת 55, התמודדתי עם הרבה מצבים לא פשוטים בחיי, התכוננתי רבות לזקנתי, אבל לא הכנתי את עצמי לעשור הזה, לגיל 50. אף פעם לא תארתי לעצמי שהוא יהיה כל כך קשה, כל כך מורכב, כל כך בשל ושואל ומתלבט וחושש ודואג ושמח ומתלוצץ ועשיר, בעיקר, נדמה לי, עשיר ורבגוני.
אחלוק אתכם מעט ממה שאני מתמודדת עמו היום ויותר מאשמח לתגובות, הארות/הערות, שיתוף. כל דבר כמעט.
אפתח בקשר עם אמי שהולכת ונעלמת לי לאט לאט. כמה שעצוב לחשוב ולהגדיר זאת כך, היא בתהליך של התפוגגות, של הליכה מכאן. זה יכול לקחת עוד שנה, שנתיים וגם עשרים , אבל בפועל כבר זמן רב שהיא לא איתי, הולכת ונעלמת. כל כך עצוב לראות את זה, כל כך מפחיד. האמא שהייתה לי פעם כבר אינה. היא פחות זוכרת, היא פחות צוחקת, היא חרדה ותלותית, נלחמת על כבודה. זה מרגיש לי כאילו השורשים שלי, משהו מאכל בהם.
ממש במקביל, גם הבריאות שלי כבר אינה מה שהייתה פעם, צריך לראות יותר רופאים, לעשות יותר בדיקות, להיות קשובים וערים.
גם הקשר עם הבעל הוא כבר לא מה שהיה פעם. יש שינויים גופניים (זעירים) שיש להם השלכות וצריך להיות יצירתיים  בטיפול בהם, יש שחיקה ביחסים, לפעמים יש גם מיאוס וצורך לחדש ולרענן.
כמובן, יש גם את הבת שלי והנכדה. להיות סבתא זה בכלל משהו שצריך לכתוב עליו. אני בעיקר הרגשתי שעם העונג של הוולדות נכדתי אני מתחילה להבין שאני מתחילה להתפנות לאט לאט מן העולם ושאני כבר לא (אולי אף פעם לא הייתי) במרכז.  כל כך הרבה שאלות פילוסופיות ומחשבות..
וכמה עצוב שהנכדים מופיעים דווקא בתקופה שכוחנו טיפה כלה. תמיד דמיינתי את עצמי סבתא פעילה, תוססת ומספרת והנה יש לי את המגבלות הרפואיות שלי שאינן מרשות לי להשתולל. אני, שכוניתי "אנרג'ייזר",שעליתי ראשונה על רחבת הריקודים וירדתי ממנה אחרונה.
ויש גם ציפיות ואכזבות ודרישות מבתי ולא הכל אני יכולה לתת.
ויש, יש בשלות מרשימה. אני חייבת לציין שמעולם לא הייתי נחשקת כמו שאני נחשקת בשנים האחרונות.
או אולי תמיד הייתי נחשקת, רק לא הייתי ערה לכך?
ויש זכרונות ואיבודי זכרונות וחברים שהלכו לעולם אחר והכרת תודה על כך שאני כאן.

יש עוד הרבה הרבה, אבל מספיק להיום. הלוא כן? 

תמיד, קודם כל של עצמי, ואח"כ שלכם,

                                              לולינקה.