חוליות בשרשרת הדורות

סבתא יקרה, אמא שלי כנראה בדרך אלייך.
אני כותבת אלייך כדי לבקש ממך שתקבלי את פניה יפה בפעם הזאת. אני כבר יודעת איך קבלת את פניה כשהגיעה לעולם הזה שלנו. אז תשתדלי יותר הפעם, טוב, סבתא? אולי את כבר מבינה, בעולם ההוא שאת נמצאת בו כמה ההתייחסות שלך הייתה מזיקה. לא רק לאמא שלי, גם לי ולכל המשפחה. אני לפחות עבדתי מאוד קשה לתקן את המצב ועדיין יש בי/בנו סימנים.
בפעם הראשונה, סבתא'לה, כמעט איך שהיא נולדה, כמעט הטבעת אותה בבאר שבחצר. לא רצית אותה. רצית בן, רצית את בנך שמת שנה וחצי קודם. אמא שלי גדלה עם הידיעה הזאת ,סבתא, ומעולם לא ידעה לתת ולקבל חיבוק אפילו שהביאה לעולם 10 ילדים ואיבדה חצי מהם. היא אף פעם לא כעסה עלייך, סבתא, אפילו שהיית ראויה לכעס גדול. תמיד הבינה אותך. תמיד ניסתה להגיע אלייך. להגיע ללבך. ככה הם הילדים הדחויים.
אמא שלי הייתה לך ילדה כל כך טובה, סבתא. כבר אין ילדים כאלה היום. היא הייתה העיניים שלך. לא, לא מפני שאהבת אותה כל כך כמו שנוהגים להתבטא היום, אלא מפני שהיא הייתה העיניים שלך ממש. מרגע שלמדה ללכת הפכת אותה לעיניים שלך. את, שהפכת לעיוורת אחרי מות בנך הבכור, הפכת אותה למקל ההליכה שלך, לכלבת הנחייה שלך בדרכים המאובקות והחוליות ההן בלוב. ואוי ואבוי לה אם הייתה מפספסת, מאחרת להתריע על איזו אבן שעמדה בדרכך. מיד היית סוטרת לה בחוזקה, במדויק. הסטירה שלך לא הייתה עיוורת, סבתא'לה, היד שלך ידעה בדיוק בדיוק לאן להגיע.  
אפילו שהיית עיוורת למדת את אמא שלי, ילדתך הטובה, צבעים. זה לא שקנית לה אותם ב"סוק אה ז'מעה", השוק המקומי ממנו בקשה ממך לקנות לה איזו מתנה מידי פעם. לא ולא. למדת אותה על צבעים דרך התחבושות ההיגייניות המאולתרות שלך. היית חייבת לדעת אם את מותרת לבעלך, רק דרך עיניה הרכות של בתך בת השלוש שהייתה חייבת על הדרך להכיר את הריחות, ההפרשות, הגוונים. היית חייבת לעשות לה חינוך מיני בדרך הזאת, אה, סבתא?
לאמא שלי, ילדתך הטובה, כבר סלחתי מזמן, סבתא יקרה. לך עדיין אינני מצליחה לסלוח אפילו שאני מבינה. ובכל זאת, סבתא שלי, סבתא גם שלי, אני מבקשת ממך להקשיב לי ולטפל יפה בילדתך הפעם, להקל עליה את קליטתה שם בעולם החדש. אני יודעת שאני הנכדה סוג ב' שלך ויש לך עוד 16 נכדים סוג א' מבנך המועדף שהגיע לעולם אחרי אמי הטובה, ועוד 4 נכדים מאמא שלי, ובכל זאת אני מקווה ומתפללת שבעולם ההוא הדברים נראים אחרת, שלמדת משהו.
אני זוכרת כילדה ונערה איך לפעמים העזת לשחרר קצת את בנך וכלתך ובאת להיות קצת אצלנו, אצל בתך הטובה והדחויה. אמא שלי הכינה עבורך את המטעמים הכי נחשבים, נתנה לך את המיטה שלה ושכבה לישון למרגלותייך על הרצפה, משוועת לטיפת חום ממך שלפעמים היה נראה שהנה, הנה היא מגיעה. במקומה, אני לא יודעת בדיוק מאיפה, הגיעו הצעקות: "אני לא אוהבת אותך!!" צרחת, "אני רוצה את הבן שלי, קחי אותי אל הבן שלי, אף פעם לא אהבתי אותך", ככה המשכת לצרוח ולצעוק כשאת פוצעת את לבה שוב ושוב, חורצת בנפשה שריטות עמוקות. 
כבר מזמן, סבתא'לה, אני לא מבינה את חוקי הצדק בעולם שלנו, אבל אין ספק שבזקנתך, את זכית. היית עטופה ונאהבת ע"י 16 נכדים, בן וכלה עד יומך האחרון ומתת מיטת נשיקה. אמא שלי, לעומת זאת, שאומרת על עצמה "עדמי עדם סרה" (עצמותי, עצמות צרה), גם בזקנתה לא זכתה.
אמא שלי, ילדתך הטובה, סובלת עד מאוד עכשיו. הגוף שלה מעונה מעצמותיה המחוררות, היא כבר מרותקת למיטה, כבודה נגזל ממנה לאט לאט וילדיה מזניחים אותה, אין להם מספיק זמן לסעוד אותה בבדידותה הקשה. כבר אמרתי לך, נכון? אין ילדים טובים כמוה היום.
אז אני חוזרת ומבקשת, סבתא, קבלי את אמא שלי שם יפה במסדרונות והיכלות השמיים. פרסי לה שם איזה שטיח אדום, קבלי את פניה כבת מלכות. היא באמת מלכה, אמא שלי. בעולם שלכם, עולם הנשמות, יודעים כבר לאהוב, הלוא כן, סבתא? אולי גם אין חשיבות למגע או חיבוקים ונשיקות, אבל בטח יודעים לאהוב. אז תאהבי אותה הרבה הרבה סבתא'לה שלי ונעשה, את ואני, איזה תיקון משותף. אני עושה את התיקון פה, מנסה על הדרך לסלוח גם לך, ואת עשי את התיקון שם ותאהבי אותה הרבה ועמוק. ככה היא תהיה עטופה בין שתינו, אמא שלי, הילדה הטובה שלך.