אפרופו צמות
שער כמו בתמונה,בבואנו ארצה.בתמונה אחיו של מייקל ג'קסון.
זהו סיפור אמיתי.כפי שרובכם מכירים אותי היגעתי בגיל 8 מברטיסלבה,עיר הולדתי,
לאחר שהסתיימה המלחמה ב45 אבי חזר ובביתנו חזרה לטפל בי סוניה.היה לה חדר קטן ליד המטבח ושם היא ישנה.
תוך זמן קצר אבי נשא לאשה את אחות אמי וזו לקחה את הבית לידיים ואז גילתה שראשי מלא כינים.
עכשיו אם תרצו לראות בדימיונכם את שערי אז, דמו את שערו של מייקל ג'קסון ושל שני אחיו בנעוריהם נערם על ראשי.מסולסל מאד וסמיך.זה שהציפרים לא בנו בו קן,זה רק מפני שאבא מאד חרד לי ולא הירשה לי לצאת ואפילו בגן ילדים לא הייתי.כשאמי(כך קראתי מעכשיו לדודתי)ראתה את גן החיות בתוך שערי ניכנסה להיסטריה ולאחר התיעצות עם אשה מבודפסט,חפפה את ראשי היטב,היטב, בנפט,והחיות נעלמו משערי,כמעט גם אני מרוב צעקות מהריח ומהחוזק של הכביסה הזאת בנפט.
לפני זה שערי היה "בקבוקים",בקבוקים,כך קראו לזה,אבל מאחר ואמי העיפה את סוניה,בטענה שהיא גנבת(מסכנה)כי אמי קינאה בכל אשה שהיתה בקירבת אבי,אז היא החלה לסרק אותי בעצמה ועשתה לי צמות.
היה לפעמים יום שרק סירקה אותי.למדתי בבית הספר של הכנסיה(וחיינו במסווה)אז חברתי שאלה אותי"נכון שאת יהודיה"?
מה פיתאום"?!
"כי רק ליהודים יש שער כזה מתולתל",ענתה לי(ואני רואה כאן בארץ שכל היפיפיות עם שער חלק).
מהארץ קיבלנו כובע קש ובננות(שני דברים שבסלובקיה לא היו)ובמכתבים סיפרו שבארץ נורא חם וחייבים לספר אותי,כי אחרת יהיו לי כינים ואני גם אסבול מאד מהחום.אז לאחר שצילמו אותי לדרכון עם שתי צמות עבות,סיפרו אותי.אז לא הייתי מודעת לצורה שלי,בניגוד לילדים כיום,לא עניין אותי איך אני ניראת ומה עם השער שלי.
לארץ כבר היגעתי עם תיספורת די קצרה.מאז,כשאמי היתה הולכת אתי למספרה ושואלת מה אפשר לעשות עם שער כזה סבוך,הספר היה עונה תמיד אותה תשובה.לשער כזה אין תרופה,אלא תיספורת קצרה.ובנוסף היה מדלל את שערי במיספריים מיוחדות שאינן גוזרות אלא מדללות.
אבל כיום באתי על שכרי תמורת הסבל שהשער שלי העביר אותי בנעורי.
ישבתי בהרצאה במועדון מורים גימלאים,ורוב אלה שישבו לפני,שערן בקודקוד היה דליל וממש ראו את הקרקפת ואילו שערי כיום במידה הנורמלית המקובלת,אף כי דילל כבר את עצמו
אז יש גם דברים חיוביים בגיל.בכל אופן אצלי.
לאחר שהסתיימה המלחמה ב45 אבי חזר ובביתנו חזרה לטפל בי סוניה.היה לה חדר קטן ליד המטבח ושם היא ישנה.
תוך זמן קצר אבי נשא לאשה את אחות אמי וזו לקחה את הבית לידיים ואז גילתה שראשי מלא כינים.
עכשיו אם תרצו לראות בדימיונכם את שערי אז, דמו את שערו של מייקל ג'קסון ושל שני אחיו בנעוריהם נערם על ראשי.מסולסל מאד וסמיך.זה שהציפרים לא בנו בו קן,זה רק מפני שאבא מאד חרד לי ולא הירשה לי לצאת ואפילו בגן ילדים לא הייתי.כשאמי(כך קראתי מעכשיו לדודתי)ראתה את גן החיות בתוך שערי ניכנסה להיסטריה ולאחר התיעצות עם אשה מבודפסט,חפפה את ראשי היטב,היטב, בנפט,והחיות נעלמו משערי,כמעט גם אני מרוב צעקות מהריח ומהחוזק של הכביסה הזאת בנפט.
לפני זה שערי היה "בקבוקים",בקבוקים,כך קראו לזה,אבל מאחר ואמי העיפה את סוניה,בטענה שהיא גנבת(מסכנה)כי אמי קינאה בכל אשה שהיתה בקירבת אבי,אז היא החלה לסרק אותי בעצמה ועשתה לי צמות.
היה לפעמים יום שרק סירקה אותי.למדתי בבית הספר של הכנסיה(וחיינו במסווה)אז חברתי שאלה אותי"נכון שאת יהודיה"?
מה פיתאום"?!
"כי רק ליהודים יש שער כזה מתולתל",ענתה לי(ואני רואה כאן בארץ שכל היפיפיות עם שער חלק).
מהארץ קיבלנו כובע קש ובננות(שני דברים שבסלובקיה לא היו)ובמכתבים סיפרו שבארץ נורא חם וחייבים לספר אותי,כי אחרת יהיו לי כינים ואני גם אסבול מאד מהחום.אז לאחר שצילמו אותי לדרכון עם שתי צמות עבות,סיפרו אותי.אז לא הייתי מודעת לצורה שלי,בניגוד לילדים כיום,לא עניין אותי איך אני ניראת ומה עם השער שלי.
לארץ כבר היגעתי עם תיספורת די קצרה.מאז,כשאמי היתה הולכת אתי למספרה ושואלת מה אפשר לעשות עם שער כזה סבוך,הספר היה עונה תמיד אותה תשובה.לשער כזה אין תרופה,אלא תיספורת קצרה.ובנוסף היה מדלל את שערי במיספריים מיוחדות שאינן גוזרות אלא מדללות.
אבל כיום באתי על שכרי תמורת הסבל שהשער שלי העביר אותי בנעורי.
ישבתי בהרצאה במועדון מורים גימלאים,ורוב אלה שישבו לפני,שערן בקודקוד היה דליל וממש ראו את הקרקפת ואילו שערי כיום במידה הנורמלית המקובלת,אף כי דילל כבר את עצמו
אז יש גם דברים חיוביים בגיל.בכל אופן אצלי.
יום הקדיש הכללי
היום,י' בטבת,הוא יום הקדיש הכללי של האנשים שיום מותם אינו ידוע.במסורת זהו יום צום בו החל המצור על ירושלים טרם חורבן...
לקריאת הפוסט
אספר לקראת טו' בשבט אגדה סלובקית
בכפר אחד חי אכר עם אשתו ובנו התינוק.
מדי יום האשה החרוצה היתה פעילה,אך בלכתה לישון,בערב, נירדמה מייד כמו בול עץ.
הלך האכר ליער,למכשפה הידועה בסביבה ,וכשהיא יושבת ליד יורה רותחת,מעבירה נוזל...
לקריאת הפוסט
ברכה
שנה אזרחית מוצלחת לכל חברי מוטקה.שנת בריאות ,אושר...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מבעיית הכינים (המוכרת גם לי, כילדה וגם כאמא), דרך הפתרונות ועד לסוף שהוא טוב. שיתוף נחמד וחביב, כשמתבוננים על הכל ממרחק הזמן.
תוך קריאה אני חושבת - יהיה מעניין לתאר מהלך חיים דרך המתרחש עם השער...
אחרי שקראתי את הרשומה שלך,ניזכרתי,כמו שכתבתי לך ,בשערי.נכון.מעניין לכתב דרך השער קורות חיים שלמים.
לעתים גם היום אני קולעת לי צמות אך תמיד הן בסוף מחליקות מהגומיות.
סיפורי שיער אצל בנות הן סאגה בפני עצמה, תסבוך שלא נגמר...אהבתי מאוד את סיפורך, טובה . תקופה של ילדות אחרת.
סיפורי שיער תופשים חלק ניכבד בחיי אישה.
קביעת תור לתיספורת ותור לתיסרוקת ותור לצבע .
אז לא כול הנשים כאן בשמש עם שיער מקורזל. אני רואה אצל הנכדות שלי בבית שיער חלק גולש.
אהבתי את השיער המשי של רעייתי. הוא היה דק וחלק ואהבתי ליצור לה תיסרוקת בננה. . התמחתי ואמרו שאני יכול להחליף את תפקיד מנהל הבנק ולהיות ספר.
וואו. גם לי הייתה רעמת שיער . אני זוכר שחברות נהגו למשוך בשערי שמא זה שיער מלאכותי.
כיום גברים רבים קרחים . האם הפעלת המוח גורמת להתקרחות? שאלה מעניינת.
למרות הרעמה איני זוכר שאי פעם טיילו ברעמה כינים.
שערבלונדיני חלק היה החלום שלי.אומרים שכל אחד רוצהמה שאין לו..תודה על התגובה.
נכון לנכדות שלך שער חלק ראינו בתמונות . גם את הרעמה שלך ראינו בתמונות.מה פיתאום לך כינים?זה היה אחרי המלחמה והוזנחתי.לך לא הגיוני כינים.נגעהללבי התמונה שהיית מסרק את שערה היפה של אשתך המנוחה.ישמשהו אינטימי ברגע כזה.
אני מיצטערת בשבילך שהיא איננה.רואים שאהבת אותה מאד.זה משהו יפה לשאת איתך כל החיים ,האהבה הזאת.
בגיל שנתיים זכיתי לקרחת אצל הספר ..כך נהגו לספר את השער שאיתו נולדנו
עם השנים צמח מלא וגלי ..נהגתי להסתפר קצוץ קצוץ ובגיל ההתבגרות החלטתי אחרת והיה לארוך עד המותניים ...כל לילה" אבו עגלה "ובבוקר היה פזור מבריק ,וקל לסירוק..
כעת הוא קצר ואוהבת אותו כך ..
שער מתולתל ובקבוקי כשלך היה אהוב על אחיותי היותר גדולות שנהגו לסלסל את השער
ב חוטים מיוחדים .. האם בנות שלך ירשו שער מקורזל???
ראשית אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר,אם לא בריאה לגמרי.
לשאלתך,לבתי האחת שער גלי וארוך עד הכתפיים ולבוגרת יותר שער חלק.אני לא אהבתי את המסולסל הטיבעי שלי עד לשנה שעברה כשכולם אמרו לי שהיו רוצים שער כזה,אז הישלמתי איתו.מעניין,עד קרחת-זהניראה לי התעללות בילדה.לא היה אכפת לך?
כיום הנכדים שלי בני ה8 מאד מודעם להופעה שלהם ומתעסקים בזה.בעיקר נכדתי(תאומה)שעושה לי תצוגות אופנה מסמרטוטים וחשוב לה איךהיא ניראת.אחיה,התאום לוקחים אותו לספר שעושה לו שבילים של זיגזג בשער.תל אביבים-לא פלא.
אני הייתי לגמרי אחרת..עד שלא פגשתי את חמותי ז"ל שהיתה משוגעת על אופנה והקפידה שאתלבש לפי צו האופנה,לא שמתי לב לדברים כאלה.
העיקר הרבה בריאות.
:) שמחה שעכשיו את מרוצה ממנו כפי שהוא
https://en.wikipedia.org/wiki/Cutting_It_Short
הסופר האהוב עליי ביותר - עלייו אמר מילן קונדרה שהוא הגדול מכולם ..
נפל ומת מבושם היטב ואיבד שיוויי-מישקל,בעת שהאכיל יונים מהמירפסת
רוב ספרייוו בתירגומה של רות בונדי - אחת הגדולות שלנו ושל דוריינו -
תודה שהגבת ושיש מי שמבינה אותי.כן,כעת אני בדיוק ברעמת השער המקובלת בגיל צעיר.,למרות גילי.
תודה על התגובה.בוהומיל אראבל הוא בן ארצי,הלא היא צ'כוסלובקיה בזמנו וכיום סלובקיה.אני מברטיסלבה הוא מברנו.כל הסופרים הצ'כוסלובקים ,כמו קונדרה,בוהומיל,ירוסלאב האשק ואפילו יאן מסאריק-מה שמאפיין אותם הוא חוש ההומור,המהול ברצינות.יש דברים אופיניים לעם היהודי ולצ'כים בפרט.הם היו תחת לחץ זמן רב ומלחמות ומכאן אולי התפתח חוש ההומור שלהם(אולי)וגם הארמנים כך.
אגב,הדימוי שלציפרים שרוצים לבנות קן בשער ראשו של מישהו שאלתי מספר אחר והנה עכשיו אני משיבה בחזרה.
הספר הוא "הקומדיה האנושית"של ויליאם סרואיין,הארמני,שמספר על הילד הומר,שכולם אומרים לו להסתפר והוא ממאן.ספר מומלץ.באמת אנושי.
תודה עמליה שהגבת.