מתחת לחולצה שלי
נותרו מעט מקומות בארץ הזו שבהם אתה נכנס למכולת והמוכרת נושפת לך את עשן הסיגריה בפרצוף ואז מכבה אותה על הרצפה.
נותרו כה מעט.
אני יכולה לשמוע את מרביתכם מצקצקים בלשונכם בגועל מסוייג, כשהתמונה עולה אל מול עיניכם.
ואני
פשוט אוהבת מקומות כאלה, הם מזכירים לי תבנית נוף ילדות - לא הילדות שלי, שהיתה שונה לחלוטין - אלא ילדותי הסודית והנסתרת שקיימת רק בנבכי נפשי.
עולם פשוט יותר, שבו כל אחד ידע את מקומו עוד בטרם נולד.
מי שמכיר אותי לכאורה, יקרא שורות אלו ולא יאמין שנכתבו על ידי, מי שהשכיל לגרד מעלי את הקליפה החיצונית - יודע.
ואני מתגעגעת.
לאותו מקום שמעולם לא הכרתי אך תמיד ידעתי. המקום שבו ניתן להתנהל ללא תחכום מיותר ובתום יום ארוך להניח ראש על כתף מנחמת - מבלי לתהות האם היא תהיה שם מחר, כי היא חלק ממך בפשטות של זריחה ואדוות הגלים. בלי דיבורים מיותרים ובלי תהיה על פילוסופיות כאלה ואחרות, כי כך נקבע שנים כה רבות לפני.
צפיתי באותו עולם הבוקר, לרגע קט.
כמו תמיד, אני משתלבת היטב בכל מקום שהוא ואף פעם אינני שייכת באמת.
הגברתי את הווליום של דוויקו אצלי באוטו, כדי שיהפוך את הגעגוע שלי לצלילים, נתתי גז ועפתי משם.
צללת לעולם אחר שהיה שונה. כולם היו עשירים אם לא בממון אזי ברוח. עולם שאף פעם לא נעלנו דלתות כי לא היו גנבים. כולם ברכו את כולם בבוקר טוב גם השכנים ממול.
נוסטליה שמתגעגעים אליה אולם לבטח לא רוצים שתשוב. הקידמה שיעבדה אותנו לטכנולוגיה שמאפשרת לנו לקבל הכל למיטה.אז מי ירצה ללכת למכולת השכונתית שבקצה העיר.
.
(ללא מילים)
תמיד כשמביטיםלאחור הרחוק,הדברים טובים ויפים יותר ממה שהיו באמת.אני מישתדלת ליפותאת ההווה.כי רק זה מה שכביכול יש לנו באמת.