חטיף גלידה

 
עמדתי בתור ,לשלם על, מספר, חטיפי גלידה, בחנות נוחות בתחנת דלק. בחנות היו באותה השעה, מספר מועט של אנשים.
אחד מהם, גבר חבוש כיפה ועטור פאות, מסולסלות בשלהי שנות השלושים של חייו., עם עיניים בורקות וחיוך של ילד.
הוא הישיר אלי מבט ושאל: "האם תוכלו לתרום לאנשים רעבים"?
השבתי: " חכה שאשלם את חובי, את היתרה, אשמח לתרום".
הוא חייך וחיכה.
הסתכל על ידיי. ראה את חטיפי הגלידה, ואמר: אלה טעימים, אלה. אולי אקנה לי אחד כזה.
חייכתי והסכמתי איתו.
הגיע תורי לשלם. קיבלתי עודף של 2.5 שקלים. הרגשתי בושה לתרום סכום כזה.
ביקשתי מהמוכר, שיפרוט לי שטר נוסף שהיה ברשותי. והוא פרט.
תוך כדי כך, בעודי אורזת את חטיפיי וממתינה לפריטה. אומר לי הבחור הדתי: " אפשר לקבל חטיף אחד"?
בשניה, התעוררה בי, " שופטת בית המשפט העליון". עשרות מחשבות רצו בראשי, בעת ובעונה אחת.
הוא עובד עלייך. הוא לא באמת מתרים. מתרימים נותנים קבלות.
הוא נרקומן/ אלכוהוליסט. הוא צריך את הכסף לקנות את המנה הבאה.
אל תתני לו. הוא אמר שהוא יקנה לעצמו חטיף כזה, עכשו הוא מבקש ממך? איזה חוצפן/שרלטן/אופורטיוניסט/טפיל.......
קיבלתי את פריטת השטר שלי מהמוכר.
הגשתי לבחור הדתי את תרומתי. הושטתי לו חטיף פסק זמן. קיבלתי גשם של ברכות ואיחולים. ויצאתי מהחנות, הכי אשירה (לא טעות כתיב) בעולם.
הפסקתי לשחק את כוהנת הצדק הגדולה. כמו ראשות ממשלה, נשיאות ועוד תפקידי מפתח, בחברה. יש לקצוב תפקידים אלה לפרק זמן מוגבל. אחרת יש חשש לטישטוש גבולות, בין תפקיד לעצמי.
אני את התפקיד הזה,שחקתי מעל ומעבר לרצוי, בהרבה. שלמתי מחירים יקרים, על סחיבת מאזני הצדק, על גבי העייף.
אם אדם, מוחל על כבודו, ובצהרי היום, מבקש תרומה לאוכל וחטיף מתוק, אל, לאף אחד, לשפוט, לבקר,לחקור ולנבור. יש לתת, כמיטב יכולתך, עם כבוד וחיוך, ולנוע הלאה. ולקוות ולהתפלל, לעבוד ולפעול, כדי שבפעם הבאה, לא תהיה זה אתה, העומד מהצד ופושט את