כנפיים -(מוקדש לחונה חנן הטייס ז"ל) ובעצם גם לנעוריי שתמו.

כשהייתי ילדה חשבתי שהייתי מאוהבת בחנן .
ואחר כך גם ובכל מה שקשור לתעופה. אולי בגללו.
טוב אולי  אהבתי לא הייתה ממש אהבה אלא יותר הערצה, כמיהה מעין דמות לחיקוי והערצה.
כבת יחידה להורים מבוגרים עסוקים וקפדניים.מצאתי מקלט ובית אצל משפחת זוהר.
שהיו בייבי סיטר שלי ויותר מאשר משפחה.
וגם חנן היה באותו מצב בערך.הוא קפא בבית הוריו הקר וחיפש חום וחיבה.בקיצורתחושה של בית 
ומשפחתיות..
במשך השנים גדלנו ביחד חנה רילה והחברים שלהם בבית משפחת זוהר שברח' זבולון 6 בתוך הואדי
 שבין טבעון לשער העמקים. 
והבית היה פתוח לא רק לחברים, אלא גם לחיילים מדריכי גדנ"ע אוויר מרמת דויד שהיו נכנסים לבית אוכלים ישנים ומבלים
.ובמוסך של אימרה (ישראל זוהר האבא) היו מאפסנים בלזות חומרים לבניית טיסנים ליד האופנוע התורן.
ותמיד הייתה שם התרנגולת התורנית שדגרה על הביצים.
.ורילא הראה לי איך בוקע אפרוח מהביצה ואח"כ האכיל את האפרוח משפתיו עם  פרור של גבינה.
. ובחצר היו המחבואים עם השיחים והעצים הכי מגניבים..ובקיץ היינו נרטבים מסביב לממטרה שעל הדשא.

ושם התאספו כל חבריו של רילה שהוא ואחותו חנה ל'ה היו לי כאחים רב שנות ילדותי ונעוריי.
חייתי.בבית הזה ובחצר ברח' זבולון 6 בוואדי שליד שער העמקים .שם.עברה ילדותנו ונערותנו. ושם גם עוצבה אישיותנו.כשהורי נסעו העירה להצגה או קונצרט.עם אימרה ומונצי ,ישנו כולנו מצומררים באותה מיטה. כששמענו את יללת השועלים  חזקה וקרובהכאילו הם עומדים לפני דלת. הכניסה. וביום שמענו צילצולי פעמונים מהפרות של קאפקא הבוקר משער העמקים. 
הנסיבות היו כאלה שהחברים של רילה שכולם היו בוגרי גדנ"ע אויר ושאפו להיות טייסים. ומכיוון שרילה אהב אותי  באותה תקופה. בין אהבה אחת לשנייה. .עשו לי הנחה.
וסלחו לי על שהייתי חנונית ומרגיזה וקצת מוזרה.
 הם דיברו בשפה שלא הבנתי בקודים .ורציתי לגדול מהר ולהיות כמותם. אני זוכרת איך חנן וגדי מחאו כפיים לי ולאפרת וקראו לנו בלעג:" מסדרון מסדרון גנון.עמוד דום" ואיזה מעצבן זה היה ופדיחה.
ופעם עיצבנתי את חנן המלאך  סובב לי את היד כשרבתי איתו ובאותו הרגע שנאתי וקיללתי אותו וחשבתי שהוא לא כזה מלאך אך גם כמעט התעלפתי מעונג מוזר.
כמו שהוא נראה. ופעם הוא גם חיקה אותי כאילו אני הולכת ומביטה בשמים.הוא לא ידע שכשראיתי אותו בא מרחוק ומתקרב לכיווני. הלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע.
ופעם וכשחיקה אותי ליד אפרת וגדי.. בכיתי וברחתי מהחדר. ורק קיוויתי שלא גילה ושאף אחד לא חש
מה אני מרגישה כלפיו הייצי מתה...והחלטתי נכון לאותו רגע, שד,הוא גמור בעיני...

באותה תקופה הייתי מכושפת ע"י סרט על טיסת סולו בדאון של טייס בשם יפתח שאח"כ כיכב בסרט על סינייה .הראו את סרטון ההסברה הזה שוב ושוב ושוב בקולנוע לפני כל סרט אמיתי שהקרינו.
החלק המרתק היה כשיפתח טייס הדאון, נחת עם הדאון וכשיצא שפכו עליו דלי מים. קיויתי שעד שאגיע לטיסת הסולו שלי-הדמיונית. יפסיקו עם המנהג המעצבן הזה.

אז היה מאוד טבעי שבבא הזמן אצטרף גם אני לגדנע אוויר .אז.עוד לא המציאו את הסיסמה הטיפשית של הטובים לטייס. כאילו אין עוד תחומים אחרים בחיים.אלא מה? אולי  אהיה כמו שירלי טמפל או השחקנית מוירה שירר מהסרט  נעליים אדומות.אלא מה?רק עם הפי אנד בסוף.טבל בעדיפות ראשונה
דמות של איזו גיבורה..שלא מתה לעולם.
והחלטתי וגם הצהרתי,שאני לא אתחתן לעולם!!!
ולא בא בחשבון שאהיה כמו הורי או השכנים,. כי זה משעמם ומעצבן .ועדיף כבר להיות נזירה.
אך לפני זה כשהייתי עדיין בבית ספר עממי כשבין היתר,הייתי מאוהבת בחונה.ואולי בעוד כמה כוכבים
 מבוגרים ממני שאינני זיכרת..
כבר אמרתי?וכל פעם שהופיע בבית משפחת זוהר לבי רחב משמחה והחסיר פעימה.
וכרגיל,עשיתי ככל יכולתי להסתיר את מה שאני באמת מרגישה.
בפורים בסוף עממי  התחפשנו חנהל'ה  אחותו של רילא  והחברה הכי טובה שלי,
כמו כל השנים לצמד, או קבוצה:חתן וכלה זקן וזקנה. צועני וצועניה.
ובאותה שנה_ לקרן המגן.לא שכל כך התלהבתי מהרעיון.
תחפושת מסובכת שלמעשה לא הלהיבה את דמיוני.
. וכל החברה הטייסים בפוטנציה שהיו על סף גיוסם לצבא: רילא, לייזר,חיימק'הוכמובן חנן
התגייסו וסייעו לנו לבנות טנק מקרטון ( למה לא מטוס לא הבנתי). וחונה הביא לי מדי גדנ"ע כומתה ו..פטות ׁחותלותׂ/ שכאלה מעל הגרביים.והירגשתי כאילו יש לי אח גדול שדואג לי.. ואולי מעבר לזה.
והתעקש לגרוב לי את הדברים האלה ,ופעם נדירה שהרשיתי לבן לגעת בי..

רילה התגייס אחרון כי היה יליד דצמבר. וגם היה רזה מדי וכמה שאכל היה לו קשה להוסיף משקל.
אני זוכרת איך אכל רק לחם עם מלח.
אבא שלו שקרא לי " בת שלנו" התיישב ליד השולחן כלצידו מקל כמו נבוט כזה
לאיים עליו וגם עלינו שנאכל את הקישואים השנואים. על כולנו. שדודה רוז'ינני 
המליצה כעל מאכל בעל סגולה בריאותית.
וכשמונצי הכינה עוגות. (ואי אפשר שלא להזכיר את מלכת העוגות הדובוש עפ הזכוכית בראשה) ,
 אנחנו, הילדים והנוער התאחדנו  וליקקנו ניקינו את הקדרות מהקרם עם האצבעות.

רילה התגייס לשריון אך חלה בצהבת והעבירו אותו להיות מדריך בגדנ"ע אוויר. כאילו כמו גורל
משמיים לייזר וחיימק'ה וחונה התקבלו לקורס טייס ,לייזר וחיימקה נשרו וחונה נשאר.

חוץ מזה שום דבר לא השתנה. כשראיתי אותו מתקרב עם אופניו סטיתי עם אופני לכיוון אחר וכמעט התהפכתי. 
אני זוכרת שבא לחופשה לבית של משפחת זוהר  וכדי להשלים משהו שחסר לו
 לקח מהספרייה צרור של ספרי ילדים שלא היו לו בבית היקי הצחיח והפרוסי,
נעלם עם הספרים בגן של רחבת הדשא  הציבורי .קרא אותם שם והחזיר כעבור כמה
שעות.בלי לומר מילה. והחברה קצת גיחכו על המעשה המוזר הזה.
בכלל  קצת הסתלבטו עליו כי הוא היה קצת ילדותי כזה ומעופף  ויפהפה עד לכאב יופי ילדותי 
של עיני תכלת עטורות ריסים גומות חן ותלתלים שכמוהן ראיתי ברבות הימים אצל נכדי.אבישי.
יותר מלאכי ממלאך.
ולא ראיתי את עצמי איך הייתי  בעצמי חולמנית כזאת בייחוד בשיעורי חשבון ולשון
מעופפת ובוהה מבעד לחלון הכיתה.
ומורה אמרה להוריי  שהיית שמחה אם לא הייתי חולמת בשיעור על איזה כובע לובש הפיל.

ואז הגיע היום המיוחל ,כך נדמה לי וכגודל השימחה כך התפוצצה הבועה של דמיוני....
הייתי  במחנה גדנ"ע ברמת דויד.. ישנו באהלים אפופי יתושים,טירטרו אותנו במסדרים
לימדו אותנו פרקים באויאונאוטיקה. על קצה המזלג. מה זו ארובת רוח ,,
והכי גרוע לנקות עם צינור מים את חדר האוכל שבבסיס,והרגשתי שאני נמצאת שם בטעות.

ובבקרים תקעו אותנו לשעות נצחיות ומייגעות,.בהנגר ענק עם בלזה סכינים חדות ודבק מגע
עם ריח מסמם.והיינו צריכים לבנות טיסנים. לא היה לי מושג אפילו ממה להתחיל.
מבחינתי זה היה כישלון חרוץ . והסתיים כשאצבעותיי נדבקו זו לזו ע|י הדבק.
שבמשך שבוע ניסיתי להורידו מאצבעותיי עם השינים..
והטיסה  המיוחלת והדמיונית, נראתה לי יותר רחוקה מתמיד
. .אף שמעלינו חלפו כל הזמון מטוסים. כמו זבובים ציפורים בעלי כנף רועמים ורועשים.
כפי שחולפים מעלינו, עד עצם היום הזה.
ופעם גשעלינו על הסולם של מגדל המים של קיבוץ שער העמקים והבטתי למטה.
נתקפתי בפחד גבהים שלא אשכח לעולם.ושעדיין קיים בי.

 האמת שדי נשבר לי מהמחנה והשיגרה והמשטר והפקודות .וכל העשייה המשעממת והמייגעת.
זה לא היה הדבר שעליו חלנמתי.
יום אחד התגנבתי למשאית שיצאה מהבסיס וברחתי הבייתה והחלטתי  שלא חוזרת למקום הנורא הזה לעולם.
אך  כעבור יומיים. בלי דין וחשבון שבתי בהתגנבות.כי חשבתי שאולי אני מפסידה בכל זאת משהו חשוב לי.
וכששבתי כבר לא הייתי בעניינים..
חיכיתי שייגמר.
ונוני הייתה חניכה מצטיינת מכל הבנות והבנים והוטסה בטיסת כבוד בדאון.
שיברו של חלום. לעולם לא אוכל להטיס דאון לעולם לא אוכל לבנות טיסן.
לעולם לא אטיס מטוס. וגם לא טיסן שמישהו אחר בנה לי.
השנים חלפו ובמקום כה קטן נפגשתי עם החברה הישנים וראיתי את חנן
בימי ששי כשהיה לי שיעור באקורדיאון אחרי חנן. והמורה אמר את רואה? חנן תמיד מכין שיעורים 
ומתאמן בבית ובא מוכן. עוד דגם לחיקוי. אפילו לא שמעתי אותו מנגן מי יודע מה...
אני זוכרת איך חנן אמר לי פעם שלא הולך לו עם בנות .. ושאם אביו לא היה  מרשה לו לקחת
את המכונית,אף אחת לא הייתה מסכימה לצאת איתו... כי "ובנות אוהבות ריח של בנזין". רציתי
להגיד לו שהוא טועה ושתקתי. 
כשהגעתי לכיתה ט' נסעתי עם מהחברה המעופפים האלה.לא הייתי ממש אחת מהם.
לבלות בעיר האורות חיפה.הלכנו לסרט בקולנוע אורה.. כשהגיעו לחופשה כי רילה כתב
לי מכתבים עם מדבקות של הצנזורה.
והיינו נפגשים בערבי ששי או אצל משפחת זוהר. וכשחנן הגיע ...אותה תחושהמוזרה בגוף
של טרום עילפון.ורק התפללתי שאיש לט מרגיש.
ואז בערבים של התנועה עם הצוציקים הנודניקים שבכיתה.שאבא שלי לא הירשה לי
לדבר איתם.כי הם ריקניים ומושחתים.
עד שפגשתי את החבר שלי הראשון על שפת הים בקרית חיים. הוא היה חייל בחיל הים.
וכוווווווווווווווולם התנגדו לקשר הזה ודאגו להעביר לי מסר שזה ממש ממש  לא מתאים לי.
שזה" קשר לא בונה"...
החברים, ההורים המחנך המורה לציור וגם חנן וגדי שלחו לי מסר עם אפרת. לנתק את הקשר.
עם ה"אידיוט הזה" מה שהגביר את הקונטרה שלי.
וכשהחלמתי ממגפת החצבת באה אלי אפרת והתפרצה לביתי  בוכה בהיסטריה
חנן נהרג..
לא קלטתי ובטח לא האמנתי.וחשבתי שאחת מאיתנו השתגעה,או שהחצבת חזרה.
.. חנן התרסק עם הווטור כשהיה מדריךטיסה
.עד היום אני לא מאמינה. לא מאמינה לא מאמינה. שהיה היה.ומה שקרה.
תם עידן התמימות.והקריה התרוקנה בשבילי.ועדיין הייתי רק ילדה קטנה.
עזבתי לירושלים ללמוד בבצלאל ולישכת הגיוס  חיפשו אותי. ובסוף גם מצאו.
לא יכולתי להמשיך יותר להיות בת יענה,.על אף שהיענה הינה עוף שאינו עף.
כעבור שנה נישאתי לחייל מחיל הים, שלא ידע לשחות. והרגשתי שקצצו לי את הכנפיים.

ועכשיו נדמה לי שאני מתאמנת לעוף. לעוף לכוכבים.
אם אצליח אמסור לכם משם ד"ש עם שיר.