סיפור בהמשכים עלי, עליך ועל כולנו..............

מדי פעם, חברתי ואני קובעות לשבת באיזה בית קפה כדי להעביר את הזמן בנעימים זו בחברתה של זו. מדברות על כל מיני נושאים כלליים ומקפידות לעדכן אחת את השניה במה שעבר עליה מפגישתנו הקודמת ועד היום.

קבענו להיפגש בבית קפה שנפתח לאחרונה על הטיילת. הבריזה נעימה, השמיים מחליפים את צבעם הבהיר לאדמדם כשהשמש שוקעת אי שם באופק. כבר ישבנו שם פעם ואהבנו את המקום ולכן קבענו להיפגש שוב. קבענו.

כאשר כבר הייתי מוכנה לצאת, הופ, צלצול טלפון. זאת היתה חברתי. מודיעה שלצערה לא תגיע משום שנכדה החייל הגיע בהפתעה.כידוע, נכדים קודמים לכל. מאחר שכבר הייתי לבושה ליציאה, יצאתי לאותו בית קפה שהתכוונו לשבת שם.

מצאתי שולחן פנוי והתישבתי עם הפנים לים. הבריזה היתה נעימה וכלל לא הרגשתי צורך לשבת בפנים עם מזגן. לידי היו עוד שני שולחנות פנוים. הזמנתי קפה ונהנתי מהרוגע והבריזה שלא עלו אף לא פרוטה אחת.

בשולחן מאחורי התיישבו שתי נשים. התיישבו והמשיכו את הסיפור שכנראה תחילתו היתה אי שם ..... ולא באותו הערב. מבלי שהתכוונתי לכך, דבריהן הגיעו לאוזני. מודה. לא צוטטתי אך שמעתי. שמעתי והסתקרנתי....אז פתאום התחלתי להקשיב.

דיברו על "מקרה" שקרה לאחת מהן. למקרה יש מין וזהות וצורה ושם ותפקיד.
נו נו.........הקפה השני עלה על שולחני ואוזני עברו למצב הקשבה (סליחה, אך אם מדברים בקול גם בשולחן השני שומעים).

אחת מהיושבות בשולחן הסמוך סיפרה.
הכל החל כאשר מתוך שעמום של רגע החלטתי להצטרף לחוג ריקודי העם שמתקיים אחת לשבוע במתנ"ס השכונתי. נכנסתי וראיתי שרוב הנוכחים הם נשים בנות גילי לערך. היו גם מס' גברים. נכנסתי וישר השתלבתי בריקודי המעגלים. מהדריך היה מאד חביב ועודד את היושבים להשתלב במעגל. רקדתי, נהניתי וכאשר הגיעה שעת סיום ההרקדה חשבתי שיהיה נעים אם אגיע לכאן לרקוד גם בשבוע הבא. גם חברותא גם ריקודים וגם פעילות גופנית. שווה.
על לוח השנה במטבח רשמתי שביום שני בשעה 19:00 יש ערב ריקודי עם במתנ"ס. באמת התכוונתי ללכת. אפילו חשבתי שכדאי להתמיד. במקום אירובי - ריקודי עם.
ימי שני הפכו ליום של שמחה ומוסיקה ישראלית שורשית. התכוננתי לקראת הערב בהאזנה למוסיקה שהיום ממעיטים להשמיעה ברדיו. תחושה של תנועתיות ותזזיתיות היוו חלק מהתנהלותי לקראת ההליכה למתנ"ס. הריקודים, אותם הריקודים כמו בימי עברו רק השירים שונים, עדכניים.
כאשר היו ריקודי זוגות ישבתי לנוח. היו זוגות שרקדו ונראו כאילו רוקדים מימי ימימה. נהנתי גם רק להביט עליהם.

ביום שני אחד, לא הלכתי בגלל שהייתי מוזמנת לחתונה של בנה של ציפי אפלבאום חברתי מזה שנים. איזו חתונה זאת היתה. זוג הגיע עם דיליג'נס רתום ל-4 סוסים לבנים והרכב לבש חליפה כמו בסיפור של סינדרלה. וואוו איזה מראה מרשים. המלצריות היו לבושות בשמלות מהודרות עם מותניים צרים ודנטלים על גבי דנטלים ואילו המלצרים היו לבושים בחליפות שחורות עם מכנסיים עד הברכיים וגרביים לבנות. חבשו כובעים עם נוצת טווס.סידור השולחנות היה שונה. כמו בארמון מלוכה. שולחנות ערוכים וארוכים ארוכים. אולי לא הכי נוח אך מעניין. הזוג הצעיר ישב בראש השולחן מצד אחד וההורים ישבו מצד שני. הכלים היו כלי פורצלן מעטרים עם פס זהב. הכל היה מאד מאד מהודר.
המוסיקה היתה מוסיקת ברוק עדינה.
חתונה מיוחדת.
מזל טוב להורים ולזוג הצעיר.

ביום השני שלאחר מכן הגעתי למתנ"ס כמה דקות לפני השעה היעודה. לקחתי כוס קפה (לא משהו ועוד בכוס חד פעמית.....) והתיישבתי לשתות. המוסיקה התנגנה לה ברקע והמרקיד כבר הציץ יותר מפעם אחת על שעונו. עוד 3 דקות מ ת ח י ל י ם הוא הודיע במערכת הכריזה.

ריקודי המעגל החלו. רקדתי ונהניתי. לפתע חשתי שמישהו מביט עלי ללא הפסקה. הרמתי עיני וראיתי שם איש שלא ראיתיו קודם. חיוך עלה על פני אך לא יותר מכך. המשכתי לרקוד ליד האנשים איתם התחלתי והוא מולי. רוקד ומביט. מביט בריכוז ובעניין.

בשלב כלשהו פרשתי מהמעגל ויצאתי לאוויר הצח לנוח. התיישבתי על המעקה. רוח נעימה נשבה על פני. לא עבר זמן והוא התיישב לידי.
היי אמר, אני מכיר אותך ולא יודע מאין. כבר ראיתיך באיזה מקום ואיני מצליח להעלות בזיכרוני היכן זה היה.
איזו התחלה נדושהההההה, אני אומרת לו. נו באמת, את זה אמרנו כשהיינו בני תשחורת ולא היום בעידן האינטרנט והאייפון.
לא לא הוא עונה לי. ראיתיך וחשבתי שאת מהזה אישה נאה.
איפה ראית אותי? כבר שאלתי בסקרנות מתונה.
אני המנהל החדש של הסופר השכונתי. ברשת שלנו המנהלים עוברים מסניף לסניף כל 3 שנים. עכשיו הגיע תורי לנהל את הסניף השכונתי ושם ראיתי אותך. שמח שנפגשנו כאן. נעים מאד אמר והושיט ידו, שמי יותם. נעים מאד, שמי אביגיל ואני רקדנית בחוג ריקודי העם השכונתי. צחקנו והתחלנו לגלגל שיחה על דא ועל הא.
יאאאאאללללה, בוא נחזור, אמרתי לו. חזרנו והפעם כאשר החלו ריקודי הזוגות כבר לא ישבתי על הספסל.

וואי איזה סיפור, מה יהיה? עוד קפה? לא, אמרתי לעצמי, עכשיו בקבוק מים זכים וקרים. שתיתי מהבקבוק שבידי וחיכיתי להמשך סיפורה של השכנה הלא ידועה שלי.

שתיתי והמשכתי לחכות להמשכו של הסיפור. יש המשך? אני הרי לא יכולה לשאול אלא רק לחכות. חיכיתי.

חברתה של הדוברת לא הפסיקה אותה במשך כל הסיפור, היא כנראה ידועת שחברתה לא מפסידה אף פרט מסיפור כשהיא מספרת משהו.

הדוברת, לאחר המתנה מתונה המשיכה.
באותו הערב רקדנו יחד וכאשר המרקיד הודיע על הריקוד האחרון חשתי לחיצת יד מעט יותר חזקה מהנדרש. הבטתי לכיוון פניו. עיניו חייכו וחיוך גדול עלה על שפתיו. חייכתי חזרה. המעגל התפזר וכולם החלו לצאת מהאולם הגדול. היה "פקק" ליד הדלת. הוא היה מאחורי. יצאנו ואני פניתי לכיוון ביתי. היכן את גרה שאל, לא רחוק מכאן עניתי, איני צריכה הסעה. לא לא, גם אני בלי רכב. מותר ללוות אותך? כן, עניתי בשמחה. הוא הפר את השתיקה ואמר, אני חדש כאן בשכונה, אילו פעילויות יש לאנשים בגילנו? לא רבים עניתי. את ריקודי העם גיליתי רק לאחרונה. אני לרוב נוסעת בהתאם לתחומי העניין שלי.
Ok אמר ומהם תחומי העניין שלך? אינך חייבת לספר מה שאינך רוצה, אמר וצחק.
סיפרתי ומצאנו שיש לנו תחומי עניין משותפים. את שאלת מיליון הדולר לא שאלתי והוא לא נידב.

כאשר הגעתי סמוך לביתי ואמרתי לו שכאן אני גרה, עצר ופרץ בצחוק מתגלגל. את גרה בבניין הזה?
כן עניתי ולא הבנתי מה היה כל כך מצחיק. באיזו קומה את גרה? קומה 5 עניתי. אני גר בקומה 12 בשכירות.

בבניין שלנו יש שתי מעליות, אחת לדירות עם המס' אי זוגי ואחת לדירות עם המס' הזוגי, יש שכנים שגרים אלה מעל אלה ומעולם לא נפגשו. בעבר היו שכנים מכירם מהמעלית, עתה גם תענוג זה נגזל מהם בשם הנוחות וקיצור הזמן, עניתי ושנינו צחקנו.

לילה טוב אמרתי ופניתי למעלית שלי. להתראות, ענה בחיוך.

כאן, הדמות הנעלמה השתתקה. החברה ששתקה כל משך הסיפור שאלה, נו, ומה אחר כך? אין. זה קרה אתמול. אם יהיה המשך.............אעדכן. רות, ספרי מה חדש אצלך?
וואי, דיברתי כל הערב. לא נורא. בפעם הבאה אני אתפוס את המיקרופון אדבר ראשונה. ככה זה בין חברות. פעם את ופעם אני.

יאללללללה, נתפזר? הקפה היה טוב, הכיסאות נוחים, נפגש בעוד שבועיים כאן. תודיעי גם נחמה. טוב? וודאי וודאי.

בעוד שבועיים בשעה 19:00 כאן. קבענו.

בלבי אמרתי, אני אהיה כאן, כבר מחכה להמשכו של הסיפור או לסיפור חדש ואחר.