בִּי נָגַעְתָּ..

 
בִּי נָגַעְתָּ..
 
כְּשֶׁכַּפּוֹת יָדַיִךְ חופנות פָּנַי
שפתייך נוֹשְׁקוֹת חוֹקְרוֹת שפתי
צְלִיל נְשִׁימָתְךָ נוֹהֵם אֵלַי
דּוֹפֵק לִבֵּךְ מואץ נוֹשֵׁק לְלִבִּי
רַגְלַיִךְ לופפות  נֶאֱחָזוֹת בְּרַגְלֵי
גּוּפֵךְ כֻּלּוֹ דּוֹחֵק ניצמד לְגוּפִי
 
עוֹרִי מַשִּׁיל עָצְמוּ מַמְּנִי
גּוּפִי חוצן לְעַצְמִי
וְאֵינִי יוֹדַעַת הֵיכָן אֲנִי
 
נְשִׁימָתִי נעתקת נִתַּקְתָּ..
אֵיבָרִי דרוכים ורופסים כְּאחָד
פּיך תָּר וְלֹא יוֹדֵעַ שובע
יְדֵך מְלַטְּפוֹת לְלֹא מַרְגּוֹעַ
לגעת לַחוּשׁ לשקוע
 
וַאֲנִי אֵינֶנִּי עַצְמִי
נְשִׁימוֹתַי קְצָרוֹת כְּבֵדוֹת שׁוֹרְקוֹת
פָּנַי מִלּוֹהֲטוֹת
כֻּלִּי מסומררת
לואטת מִלִּים שְׁבוּרוֹת
בַּהֲבָרוֹת קְצָרוֹת מגומגמות
 
אֲנִי נוֹכַחַת וְנִפְקֶדֶת בּוֹ זְמַנִּית
 
יָדַיִךְ הֵם כְּמַנְגִּינָה
שֶׁהַגּוּף שֶׁלִּי לָהּ נַעֲנֶה
פּוֹרֵט עַל מֵיתָרֵי נַפְשִׁי/ גּוּפִי
כִּכְלִי נְגִינָה...
 
הַלֵּב מְפַרְפֵּר, הַלֵּב עולץ
הַלֵּב פּוֹעֵם...
וְזֶה הָרִקּוּד שֶׁמַּשְׁכִּיחַ
וּמַעֲבָר לַכָּךְ הַכֹּל דּוֹמֵם....
 
הַשֵּׁדִים נִדְחֲקוּ לְקֶרֶן פִּנָּה
מַחְכִּים עַד שוך הַסְּעָרָה
שָׁקְעוּ לַתְּהוֹם הַשִּׁכְחָה {לָעֵת עַתָּה}

בִּי נָגַעְתָּ..
               שולמית,