גילוי לב: קול נדריי ואסריי(קהילת דילמות במשפחה)

שלום לכולכם!
"סליחה"..."סליחה".... כך נתבקשנו לומר לכל אחד מבני המשפחה.
כמה חששתי שאלוהים לא יסלח לי על חטאי... וגם לא ממש ידעתי במה חטאתי. האם בכך שלא תמיד דייקתי בכל בקשות ההורים?...
זוכרת אני את ספרי התפילות שכריכתן כבר בלתה. את המטפחת הלבנה שאמי כיסתה בה את ראשה ואת הצעידה לידה לבית הכנסת ל"קול נדריי".
בעת שהושמעה תפילת "קול נדריי" מאז ועד היום עולות דמעות בעיני. הפיוט מרגש ויש לו השפעה משמעותית עלי. יתכן שזה היה המקום שבו שחררתי את פחדי מ"מה יקרה"...
שנים עברו ואינני נוהגת עוד לבקש סליחה ביום הכיפורים. אני מבקשת סליחה בכל פעם שאני חוששת שמא פגעתי במי שפגעתי. בשל כך
למדתי (מדעי ההתנהגות) כי יש דרך שבה אפשר שלא לפגוע באדם.
הכל תלוי באיך.
למדתי שאם מבטאים רגש כלפי המעשה - ללא קשר לאישיותו של העושה, כי אז התקשורת תהיה לא מעליבה, לא פוגעת, ובעיקר ללא כוונת פגיעה.
לאור מה שכתבתי כאן, בהתקרב יום הכיפורים אני מרגישה נינוחה. כל מה שאני מבקשת הוא שבני האדם יהיו מאושרים, בריאים, שתיפסקנה המלחמות המיותרות. למה לא לשמור על העולם היפה כל כך?
ואני חוזרת אל השקט ולא אל הפחד והיראה.
------------------------------------------
שנה טובה ומאושרת
הריישא של תגובתי-
פוסט מקסים ומרגש
והיתייחסותי לתוכן והמהות
• עבודה מתמדת על החיבור
בין שניי רגשות כה חשובים:
• פחד • ואהבה •
הם חומריי-ההנעה
ליחסים תקינים וראויים ,
המאפשרים להוציא מתוך חיינו
את הדת הממארת ולהכניס לתוכם
מינהגים ומסורות המשביחים אותם •
הסייפא של התגובה
-מסכימה עם התובנה
-רואה עין בעין עימך
* חתימה מקסימה *
[כל הזכויות לצירוף
שייכות לחבר שלי]