מר שטיין און ליין

יום שלישי האחרון. יום הקולנוע של הגימלאים.
אני יושבת עם חברה באולם הקולנוע- האולם עדיין ריק.
לאולם נכנסת בצעדים מדודים אשה מבוגרת כבת 80- מסתייעת בעובד תחזוקה שמוליך אותה למקומה אחרי שהשאירה את ההליכון בכניסה. "אני מקווה שהוא יבוא בסוף הסרט לעזור" היא אומרת.
"אתן רוצות סוכריות מנטה?" היא שואלת אותנו תוך כדי שהיא מגישה לנו קופסא עם סוכריות מנטה קטנות.
"תקחו תקחו" היא אומרת." זה הבן שלי- הביא לי מאמריקה" "יש לי עוד קופסא בבית" .
איכשהוא השיחה מתגלגלת לבגדים שהיא חושבת לקנות בגדים ברשת זולה במיוחד."הבת שלי המליצה לי לקנות שם" היא אומרת "אבל אני לא צריכה".
הסרט מתחיל בסצינה קטנה של התעלסות "זה מר שטיין?" היא שואלת- ואנחנו מחייכות.
כשהסרט מסתיים אנחנו שמות לב שהקשישה נשארה לשבת במקומה ואף אחד לא הגיע לעזור לה.   אנחנו מחפשות עזרה מהעובדים במקום שלא הגיעו ובינתיים אנשים טובים מלווים אותה עם ההליכון עד למעלית. זוג נחמד מציע אפילו לקחת אותה לביתה והיא מציעה להם 30 שקל- מחיר המונית.
קשישה בודדה שהחליטה לראות סרט ב-10 שקלים.
ואני לא מפסיקה לחשוב על הבן  שנסע לניו-יורק והביא לאמא שלו קופסא של סוכריות מנטה.