האם אני מתגעגעת לימים של פעם?

לחלקם כן אך לא לכולם.ישנם דברים שאינני מתגעגעת והם רבים, וישנם המעטים אך המהותיים שאליהם אני כן מתגעגעת.

זוכרת אני את המכולת השכונתית הקטנה, המכולניק שמאחוריו שקים המלאים בקמח, סוכר, אורז, פתיתים, מאחורי הדוכן עמד בעל המכולת, מאחורי אוזנו תחוב העיפרון ומלפנין הפנקס המטונף בכתמי שומן, הכל היה במשורה, והוא רושם ורושם בהקפה, ומלפניו המשקל. 4\1 קילו כמח, קילו סוכר, 2\1 חבילה מרגרינה שתי ביצים, הלקרדה והגבינה הצהובה היו יקרים ולא כל יד היתה משגת לקנותם.

האם עברו כבר 50 שנה? כאילו עברו שנות אור, ואנו נמצאים בעידן טכנולוגי דוהר.

והנה אני שומעת בקצה השכונה את צלצול מוכר הקרח, ממנו קנינו פעם 4\1 ופעם 2\1 בלוק אשר היה בדרכו אל המקרר הקטן.

לאחר מכן מוכר הנפט שהיה מאד חיוני, בו השתמשנו להפעלת הפתיליה הפרימוס שעליו עמד הדוד הגדול לכביסה ולרחצה. פעם בשבוע הגיע כמאל  עטוף בכפיה ומכר לנו שמן זית.

היה רדיו שניצב בפינה שהיה חיוני, ניצב בפיה על ארגז עטוף במפה, כאשר שידר משה חובב בטון הבס, חשבנו הנה פורצת מלחמה, בבקרים שידרו את התעמלות הבקר כי מי שמע על מכוני כושר, אף לא אחד.

והיו השענים הרצענים הסנדלרים הנגרים ומחדדי הסכינים שעם הזמן התפוגגו וכמעט נעלמו.

מסעדות יוקרה? מה פתאום? היחתה מסעדת הפועלים עם מרקים דלילים, היו קיוסקים פה ושם שמכרו סיגריות מיץ פטל וגזוז.
היתה התופרת שהיום נקראת מעצבת אופנה, הספרית שנקראת מעצבת שיער, החייט שגם הוא הפך למעצב, ושף מי ידע בכלל מה שה שף היה טבח.

הייתי ילדה שובבה שרצה בשדות הירוקים (במקום ללכת לשיעורים). שהעדיפה לטפס על עצים, להתנדנד בנדנדות של גן המושבה בראשון, וכאש כבר באתי לשיעור עמד זקוף המורה מרגלית שאת דיוקנו אינני שוכחת, עם מצח גבוה ושיער שחור משוח אחורה, בידו סרגל שהצליף בישבן הקטן.

נכון שזה נשמע פלנטה אחרת, היום החיים הרבה יותר קלים על ידי לחיצה על כפתור, הפעולות נעשות בעצמן,  ושפע האוכל הקיים אינו בר השוואה.

למה אני מתגעגעת? לריצה בשדות הירוקים באוויר הצח והנקי, למרבדים המכוסים בפרחי בר, הכלניות, הסביונים, הנרקיסים והרקפות, לריח ניצני התפוזים שנתלו על עצים בפרדסים ירוקים.

לדלתיים הפתוחות, לחם האנושי, לחוסר הניכור, לעזרה ההדדית  לסולדריות ולשוויון, שהיה כמעט בין כולם.