מאיר אריאל

אמו היתה נמוכת קומה, גיזרתה דקה,ומבטה לא הקרין נחישות וכח, היא היתה חוזקת את פיה ומבטה אל הסגיר את מה שהתחולל בתוכה. אריאל הצעיר לא סלח לאביו על עריצותו כלפי אמו.
הוא היה עד להתפרצויותיו כאשר הנערים סטו מן הדרך, עישון סיגריות וריקודים סלוניים, הוא סטר להם בכח ושבר את זרוע הפטיפון.

כאשר התגייס שירת בגדוד הצנחנים, כאשר התקדם לעבר שער האריות (במלחמת ששת הימים) קבל פקודה  לעמוד ברחבת הר הבית, התפעלתי מיופיו של מסגד אל אקצה,כאשר הגענו לכותל ראינו את כל האזרחים המתרגשים, אך אנו בארנו עם רגשות הקרב, משהו רצה להתפרץ ממני, רגע אחד רבותי יש לנו היום אמהות שכולות, עם ישראל עכשיו אתה יכול להכנס לכותל, לירושלים העתיקה, אך לפני זה נכנסה פה עופרת לגוף החברים שלי, חשבתי מה יקרה כאר אתקרב לכותב מבחינה רגשית, נראה אם משהו ירגש אותי, אני רואה קיר מעושב והמון יהודים מתפללים, היתה לי הרגשה שאני צופה במחזה סוריאליסטי, כאילו אני מחוץ לכל זה.

אני חושב שיש לנו זכות היסטורית לגבי ירושלים השלימה, ואני לא הייתי מוכן לוותר עליה. לאחר מלחמת ששת הימים הוא הסתכל אחרת על החיים.

ההצלחה על השיר ירושלים של ברזל, המחשבה שהשיר עצמו חסר ערך, ורק האירוע מחוץ לשיר העניק לו ערך. היו לו חששות מהדחוי הציבורי שלו, קראו לו המנחן המזמר, התחייחסו אלי באהדה אך לא ברצינות אמר.

הוא נשלח לדטרויט כמדריך נוער, אב צעיר לשני ילדים, ותמלילן של כמה שירים המצליחים הרחק ממנו.

כאשר נתקלתי פעם ראשונה בתקליט של בוב דילן, קרה משהו, התחלתי לכתוב ולהלחין, השירים שכתב בדטרויט הם שהטביעו את חותמן בתרבות הישראלית, אפשר לומר שהאהבה לדילן ולבלוז הם שהספיקו לו  כמקורות השראה.
מאיר אריאל לא רצה להיות אנשים רבים בתוך איש אחד, אצל דילן החלפת דימויים הפכה לדמוי המרכזי.אריאל רצה להיות הוא עצמו, ולהכיר את העושר האינסופי של העולם.

פריז ברותה תקופה,היתה על סף קרבות רחוב בשנת 1968, באיטליה הופיע הטרור של הבריגדות האדומות, בגרמניה פעלה מחתרת באדר מיינהוף וכך בכמה ארצות באמריקה הלטינית, בישראל השיכרון של לאחר מלחמת ששת הימים לא הותיר מקום לעיסוק חברתי משמעותי ששנו השישים הציבו על הפרק.

כדי להלחין את "ארול" היה צריך להתנתק ממלחין הטקסטים הקבוע לו שלום חנוך, נסוג אל המקום הבטוח שלו הטקסט והוסיף לו כמה נגיעות קלות במוזיקה.

מסורת הבלוז באמריקה התחילו במקומות הנמוכים, שירי שיכורים, שירי זימה, ומעשיות של יושבי קרנות שפגשו את השטן, החומר הנמוך של אריאל היתה הרכילות בקיבוץ משמרות, המוזיקה של דילן היתה שמי שמלכלך את ידיו וקולו בגושי הפחם רוכש את הסכוי למצ וא בתוכו חוט אחד שמתגבש ליהלום של הגבוה העמוק והאותנטי.

אריאל חצב מעומק פחדיו את "ארול" רצה להובילו למרכז הזירה בתרבות הישראלית, לא דמות של עמידה של כח עד מוות בשדה הקרב, אלא דמות של פתיחות   עד מוות בחיי יומיום. ארול נשאר מסתורי וחד פעמי ספק פנטזיה של אמן יחיד.
אריאל היה אדם מאד מורכב מלא סתירות, היה הרושם שהוא רץ קדימה, ומשאיר מאחור מאיר שונה שעומד ומהרהר.
כאשר עברו לגור התל אביב, ביתו היה פתוח בפני כולם, המשיך לעבוד על השירים שכתב בדטרויט, הוא דבר עם אשתו על אופי חיי נישואים פתוחים,בהתחלה סיפרה זה היה כמו פצצה בפרצוף, קבוץ שהוא קטן הכל גלוי, רציתי אז למות, לא רציתי להקשיב לשירין כדי לא להתוודע על אהבותיו החדשות.

לשניהם היו קשרים מחוץ לנישואים, זה לא רק שלא התפרק אלא ההיפך זה הוכיח את עצמו, כקשר חזק ועמיד בפני טלטלות, היא העריצה את האיש שלה שצפצף על הנימוסים   בבטיון של נסיכים.

העברית שבפיו היתה עולם של גוונים וגווני גוונים. היה לו מבט חם ולא שקט, באותן עיניים כחולו מרצדות נשים גם אם לא התאהבו הוקסמו. הוא גם ידע להיות חבר בעת צרה ולעזור בהתמסרות אדירה.

לאחר מלחמת יוןם הכיפורים מלחמה איומה ומטלטלת של ישראליות שהתהפכו קרביה, הרבה הרוגים גם פצועים ומותשים, הוא עבר מלחמה זו בשונה ממלחמת ששת הימים, עהבר בין הטיפות של הגשם הכבד הקרב היה קשה, חבריו בפלוגה הבחינו שהיה שקט במיוחד, ואיזה כובד ליווה אותו.היתה לי הרגשה אמר שאני צונח חופשי ללא מצנח, הדכאון החל להופיע בגלל ההצפה שלא יכול היה להכיל, האווירה התה של חשבון נפש קולקטיבי.
הליצן אמר אינו מסתדר טוב עם המתפזר והמתפוצץ, הוא ייצר את הזמר המדבר שליווה רבים מאלבומיו.

הורגלתי אמר, בהופעות במרתף קטן בדיזנגוף, אחרי השעה השניה או השלישית הקהל מתפזר לאט לאט המבוגרים יוצאים ראשונים, אחריהם הצעירים, מי שנשאר מסתכל בי כאילו ביקש לומר נראה אם תצליח להפתיע אותי.
מיעוט הקהל פער בו פצע שהלך והעמיק, הוא שר שקט קשוב ומרותק ללא חינחונים וחנופה לקהל.ישב על כסא גבוה, ידו הפורטת מכוסה בבד הודי צבעוני, מזכיר שילוב של גאוצ'ו מדרום אמריקה, וטרובדור מספרד.

לאריאל היו חברים רבים ערבים, אך מאידך אני מפחד מהם, אני מאמין שמקננת בתוכם תשוקה חד פעמית לגמור אתנו את החשבון, דווא השנאה והפחד מחייבים אותנו, להשכין שלום מבוסס על חלוקת הארץ.

נכון אמר שרעיון הקבוץ היה רעיון טוב, אך ישנה אכזבה לאחר לאחר עשרות שנים שנאחז בו, הדבר הגרוע ביותר היה השקר וההשלמה של החברים איתו. האבות בוני הסוציאליזם של היהודי החדש בא"י היו אכזריים כלפי עצמם כדי שיוכלו לעמוד במשימה ורודנים כלפי כל הסובבים אותם, בראשית דרכם היו מלאי להט מוסרי, ומטיפי מוסר פנאטיים בסוף דרכם, הפאתוס המוסרי הורעל בהונאה עצמית, כך נטשו הבנים את הדרך.

למרות שחש שצורת החיים הקבוצית מתנוונת, לאחר שנתיים של עבודה כמזכיר הקבוץ עזב את משמרות, העזיבה גרמה לו לטלטלה שעברה עליו, וגרמה לו לעזיבה גם של גברים אחרים.

התקפתו על ההומואים גררה אחריה זעם ותגובות רבות טלפונים נזעמים, הוא טען שהחברה אינה צריכה לקבל את זה כי זאת סטייה, הוא תקף את כולם ואת הכל, זה כנראה נבע מתוך תחושת מיאוס גדולה, סירב להתנצל, כעבור שישה שבועות היה מוכן להתנצל, גל אוחובסקי כתב מאיר אריאל היה האדם הראשון שהומואים ולסביות יצאו נגדו בהפגנה אלימה.

המשפחה עברה מתל אביב לפרדס חנה, סביב הבית חלקב אדמה, שעות בילה בגן הקטן, כאשר קבל אנשים בביתו לא הבחינו שהוא פגוע מאד, עטרה אופק פגשה אולו והרגישה שהוא אדם עכור משהו בו התמוטט, יומן הלימוד שלו מוכיח על השתקעות הולכת וגדלה במקורות היהודיים.

שלום חנוך מעריך שבחודשים האחרונים לחייו יצא אל דרך רוחנית, חיפוש אחרי אמונה דתיתץ. הפרישה מההופעות וההתשתקעות בלימוד לא נטלו ממנו את יצר הכתיבה וההלחנה.

הוא מת ב-18. 7. 1999 כאשר הוא בן חמישים ושבע, מת לפני שמיצה את יכולתו האדירה כאמן.