הוגה...

הוגה.          5.1.18

      
השעה  9:47 , אני חוזר מנסיעה, במהלכה הספקתי להתגלגל כמאה ועשרים קילומטרים עם המכונית, בכבישי הדרום. חוזר הביתה, אחרי סיום מטלה נדרשת, ותוך כדי תכנון שעותי הקרובות להיום, קלטתי, בגילי עכשיו, שבעים ושש שנים, מוצא עצמי באחד מרגעי השיא מבחינה הכרתית, מחשבתית ושכלית. חושיי חדים. מוחי ער, מעבד נתונים הגיוניים, חיוביים, מלא תשוקת חיים. מרגיש במיטבי, פעיל, זורם, קשוב לדופק החיים. שוכח מניתוח המעקפים שעברתי לפני תריסר שנים. מבטל מיחושים זניחים של הגיל, נושם בתאווה גדולה את השעה, את הרגע, חי במלואם את החיים העכשוויים בתוכם אני, היום.

'הכל טוב ויפה, משה', אומר אני לעצמי, מחייך וקורץ קריצה שובבה לחברי הטוב, 'נדב'.
נדב אומר, "תשמע מה כדאי לעשות ברגע זה, בפיסת חיים חשובה זו של חייך, השונה מקודמותיה נגועות המחסור והדאגה. בעכשווית הזו של עדנה ופריחה מאוחרת, כשאתה בשיא חיוניתך והכרתך, קח קופסת קרטון, כמו קופסאות הקרטון האחרות בתוכן אתה שומר את קישוטי החג. הנורות הצבעוניות והדגלים לחג העצמאות. קופסאות ימי הולדת. ושים בקופסת קרטון חדשה, את המטען הרגשי ההכרתי היפה בו אתה נמצא עכשיו. תשים גם כמה תמונות נעורים חינניות שלך, בקופסת הקרטון, למשמרת.  
"בשביל מה כל זה?", אני שואל.
נדב מחייך, הוא אומר, "אגיד לך למה. במקרה ותאריך ימים, והזיקנה הרעה תפגע בעצמותיך, בתנועותיך. בשמיעתך, בראייתך, אולי לא תשלוט בסוגריך, ביום ההוא אולי אחד מבניך, או נכדיך יפתח את הקופסה ויפשפש בתכולתה. הוא יראה את התמונות, ויקרא מה שכתבת היום, אולי הוא יזיל דמעה, יבוא ויחבק אותך, חיבוק של נחמה, ונוחמת"...
"אחשוב על זה... אני אחשוב על זה, נדב ידידי"...