בוקר קר.

חברות וחברים. מזג האוויר החורפי הקר בימים אלה של חורף, הזכיר לי סיפור שכתבתי לפני כמה שנים, אעלה אותו שנית להנאת כולם.            

חורף, בוקר קר... אוהב את החורף מהרבה סיבות. אחת מהן, בתום החורף מצפה לנו אביב פורח, המחדש את הבריאה ועלומנו היפה.
נוסע במכונית לסופר מרקט הישובי, כשבכיס מעילי החם, רשימת מצרכים שאשתי שתחיה, נתנה לי, לבל אשכח דבר, אילו לא נתנה לי אותה...
וכמה אני נהנה להלך בין סימטאות המצרכים בסופר. לשטוף את העיניים במדפים העמוסים מכל טוב.  הודף ביד קלה, את עגלת המצרכים לפניי, כאילו הייתה זו עגלת תינוקות ובתוכה תינוק, חייכני מאיר. 
מניח בקלילות את המצרכים הכתובים ברשימה, בעגלה... אולם, בינתיים עדיין לא הגעתי לסופר, רק מתחיל לנסוע, נהנה מהתחלתו של הבוקר החורפי היפה שלי. לא מוותר עליו. הרדיו במכונית, פעם שר, ופעם מדבר... מדבר... ושר... החימום באוטו עובד.. מרגיש נעים איתו...
בדרכי לסופר, חולף ליד בניין בית הספר, חטיבת הביניים. בכניסה לבית הספר, ספסל אבן, עליו יושב מאבטח, גבו רכון, מרפקיו שקועות בברכיו, כפות ידיו תומכות בראשו, לצמצם את גופו מפני הקור.
בחור צעיר. "אולי סטודנט שהשיג עבודה זמנית למימון לימודיו", חשבתי. לבוש חולצת קפושון דקה לעורו, בקור חורפי של בוקר.
המבט שהסתכלתי אליו, תוך כדי נסיעה, שינה את מצב רוחי הטוב, והמשך הנסיעה לסופר הפכה לטורח. 
סיימתי במהירות את הקניות בסופר. וויתרתי על כמה מצרכים שבדרך כלל הייתי מוסיף מיוזמתי, מנהג שאשתי אהבה, ומהרתי לחזור לבית.
בדרכי חזרה, שוב שלחתי מבט לעבר הבחור בשער בית הספר, יושב מצונף בתוך עצמו. 
הגעתי הביתה. הנחתי את המצרכים במטבח וניגשתי לארון הבגדים, ומיד מצאתי מה שביקשתי. מעיל חורף, בצבע בז', כזה של תרמילאים, עם ביטנת צמר וכיסים עמוקים. אותו, קניתי פעם בחוץ לארץ, מאז לבשתי אותו לא יותר משלוש פעמים... וטסתי חזרה לבית הספר.
עצרתי את המכונית בחזית הבניין ויצאתי, כשהמעיל, מונח על זרועי. המאבטח קם מיד לקראתי.
"בוקר טוב" אמרתי... "בוקר טוב", הוא ענה.
"אתה מורה?" הוא שאל, מבקש לתהות על קנקני.  
"לא", חייכתי. "באתי אליך, איש",  צחקתי... הבחור נראה מופתע...  
"יש לי בעיה עם המעיל הזה", אמרתי והראתי לו אותו והמשכתי, "הוא לא בא עלי ותופס המון מקום בארון. תעשה לי טובה שחרר אותי ממנו", אמרתי והדפתי את המעיל לעברו, לא משאיר לו ברירה, אלא ליטול אותו מידיי... הוא הביט בי נדהם, "אתה בטוח" הוא לחש, בקושי שמעתי אותו.
"כן", אמרתי ומיהרתי, כשלבי  קל, לעבר האוטו. התנעתי את המכונית ונסעתי...

במהלך היום הזדמן לי שוב לנסוע לסופר ולעבור על פני בית הספר. המאבטח לבוש במעיל החם, הוא קלט אותי ונופף אלי בידו. נופפתי אליו בחזרה והמשכתי בדרכי.