עד כלות.

עד כלות.  

|חברים יקרים, עָבַרֵנוּ משול לשובל ארוך של זכרונות, המלווה אותנו לאורך דרכנו, הוא נושא בתוכו תמונות ואירועים אותם חווינו בעבר ודאגנו. כמו דאגה לצאת למלחמה, ועוד.       
חלק מהחברים הוותיקים, קראו, לפני שנים, את הסיפור - "עד כלות..."       
(יעקב. טובה פריש. יעל פנקס. שלמה שכטר. מדלן. רחל f. ומקסימה היקרה. ועניתי, לכם אומר תודה).

סיום אימון מתקדם.
בשלהי החורף תחילת אביב, (חג הפסח). אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע מֵיָגֶעָ, הגענו לנקודה המסומנת במפה-מעלה העקרבים- הצעידה בלילות בוודיות מחורצים מעניות חרסית, ובשטחים זרועי אבני צור, שהיקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, עם הציוד היעודי, כבדים. צועדים בטור עורפי ארוך, זה אחר זה, בלילות קשורים בחבל, על מנת לא לאבד מי מאיתנו החיילים שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה. חלק צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה סביב כבדה מן האפלה בעָפְעַפָיִים הַנֵפוּלוֹת. הרגלים מובילות בנתיב ההליכה. דריכה במהמורה..שקע.. בור.. או כפל קרקע... מועדים כל אחד בתורו בתוכם, קמים וממשיכים לצעוד אחרי החייל הצועד לפנינו, הלאה.

בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד. פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקנַי המים. חלק מהציוד כלל  'קוברות' פטישי אויר איתם החיילים אמורים לחצוב מָחְפוֹרוֹת באדמת טרשים סלעית, ולהתחפר בתוכם, בתרגיעל מפני 'האויב'. 
הקרקע למרגלות ההר, מישורית חשופה משתרעת למרחקים אין סופיים, זרועה אבני נחל שחורות חלקות בוהקות בשמש החמה.
החום גבר. הזיעה ניגרת. השעות חלפו לאט.   
צהריי היום, משאית ה DODGE  הגיעה לשטח, גוררת אחריה עוקב מים. הביאה אספקה לחיילים, מנות קרב לארוחת צהריים וערב, ארוזות בקופסאות קרטון, המנות חולקו לראשי החוליות, ובתוך החוליות.
אחרי כמה שעות מנוחה תחת רשתות הצללה מפני השמש המדברית הקופחת, הערב בא. כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר, לקראת הסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' החולש בפיסגה...
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק, הִמְתָנוּ בנקודת ההערכות למרגלות ההר, בחגור מלא ובנשק אישי (הנשק הגדודי הכבד נישאר למטה בהשגחתם של חיילי המינהלה ) הִמְתָנוּ לפקודה שֶתִינַתֵן להתחיל לנוע, והפקודה ניתנה. החילונו לטפס בשקט בטור עורפי, זה אחר זה, במשעול     צר    העולה      להר. ומאחר והנשק המסייע עליו הייתי חתום, נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, עם חגור ונשק אישי בלבד.       
רוח קלילה נשבה. השמש הכתומה טרם נפרדה סופית מקו התכלת החוצץ בין שמיים  בהירים הפרושים מעל, לבין האופק הרחוק. 
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי. נוף קדומים, ארץ בראשית, חשופה ללא עשב ושיח. משתרעת מאופק, עד אופק, זרועה גבעות נמוכות צהובות ופסגות שחורות. מרחב מדברי חולי. ארץ העקרב והצפע.....
טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, להגיע עם שחר לפיסגה, להסתער ולהפתיע את ה'אויב', החולש למעלה, ולכבוש את המתחם מידיו. 
אט, אט, המרחבים שינו את צוֹהָב גוֹנָם. ציפורן שמש אחרונה צנחה ונעלמה מעבר לקו האופק הזוהר. דימדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים.
גבי נטוי לפנים ורגלי מגששות, אחר מדרס רגל, בָשְבִיל הצר המשתפל מעלה. היסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין הבחור שטיפס לפני, לבין החייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו היתה שלא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר. לא היססתי, כשנשקי תלוי על צוארי, עקפתי אותו, נטלתי את נשקו האישי בידי השמאלית, ואחזתי בידו בידי הימנית, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, לצמצם המרחק שנוצר עם חייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה.  סחבתי את הבחור כבד הגוף, במאמצים גדולים בעליה התלולה. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, שעל אחר שעל.  המאמץ הגופני היה מעל כוחותי שהלכו ואזלו במהירות. פי יבש, גרוני ניחר, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו ולמשוך את הבחור בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי עד כלות.... טישטוש ועירפול חושים והרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוּוְתָה בתחושת אימה, עם איבוד הכרתי, שנינו נאבד אחיזתנו באבני השביל ונידרדר מרום ההר לתהום, מטה.... ואז יד איתנה בחשכה אחזה בידו השניה של הבחור התשוש ומשכה את שנינו, מעלה. (מרשה לעצמי בכותבי שורות אלו להזיל דמעה). שלמה אורן שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הקריטי והציל את חיי שנינו ממוות.

למעלה על ההר החיילים הסתערו על ה'אויב' באש חיה. הם שטפו את המתחם ו'כבשו' את היעד. לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי המשותקות. נותרתי כורע על ברכיי, על שפת ההר.    
אחר, בסיום התרגיל, בנקודת ההתכנסות שאל אותי המ"פ,(מפקד פלוגה), כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקדָי, הייתי חייל הרץ תמיד קדימה ולא פעם גערו בי, שלא מיישר קו עם החיילים בתרגילי אש חיה. אך הייתי בהלם מִמָה שעברתי ועניתי לו, "קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את  החיילים המסתערים". (אחרי שנים, באחת הסדרות במילואים, באותה היחידה, בשיחה חברית איתו, סיפרתי לו מדוע לא הסתערתי יחד עם כולם למעלה על ההר 'מעלה העקרבים'. בתרגיל האש.

שלושים שנה אחרי אותה העפלה למעלה העקרבים בנגב, פגשתי באקראי את שלמה אורן, כמוני גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לראות אותו והזכרתי לו את המעשה ההירואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, הוא רק עזר לי להעלות את הבחור, בקטע האחרון, אל הפיסגה. הדימעה שנשרה על לחי, בכותבי מאמר זה, כיוון, שנים מעטות מהפגישה המקרית הזו, שלמה אורן נפטר ממחלה קשה. יהי זכרו ברוך.  
המקרה על ההר לא ישכח. הוא נצור בליבי.  'קראתי לו, "עד כלות'...