חביטה גדולה או חיים חדשים של השולחן הקטן.
השולחן הזה הוציאו החוצה בערב חג השבועות.
עמדתי מעליו בחושך. גיששתי וליטפתי את העץ.
זו הייתה אהבה ממבת ראשון.
עוד לא ידעתי מה אעשה ממנו כשהרמתי לבדוק האם אוכל לסחוב אותו
והחלתתי שהוא יילך לביתי.
גררתי אותו הביתה בדרכי חזרה מביתו של הוריי.
תחשבו טוב-טוב - בלי אוטו, דרך מנהרה והמון מדרגות למתה ולמלה, דרך סמטאות. וכל צעד נוסף עשה את השולחנון יותר ויותר כבד.
כעבור כמה ימים. פירקתי את רגליי השולחן וחיזקתי עם הדבק והברגים. זה הייה עוד חלק הכל מכל המשימה.
כל ניסיונותיי להוריד את דמוי עור הישנן מהקרש לא הביאו תוצאות. התייאשתי ובמשך שבוע לא ניגשתי יותר לעקשן שביצבץ בפינה.
מחשבה עולה בלי שמרגישים איך היא התגבשה. גייסתי לעזקתי את מגהץ ומטלית רתובה ואחרי שלושה ערבי עבודת פרך התגלה לי שטח עץ. ובעיניי החורבן הזה לא הייה שווה מעמץ .
אבל, תודה לאל, יש לי חברה עוד יותר משוגעת ממני ולה ניסיון לשחזר דברים אבודים לגמרי.
זו היא שהמליצה לי בשיחת תלפון איך להציל את הפריט האומלל.
מתכונה המיוחד של צבע יסוד, יומיים ייבוש. וכבר יכולתי לשים צבע אקריליק זהב... ולהתחיל בפרוייקט מטורף של מוזאיקה.
אבל מוזאיקה ממה?
אל תשאלו כמה זמן זה לקח לי.
אולי חודשיים. כל פעם קצת. כל פעם שעה.
עם פינצטה ומקלות שיניים.
היו ימים שלא נגעתי בו ולא הסתקלי לפינה שלו בכלל.
יום אחד באמצע עבודה ביקרה בביתי חברה אחרת. ראתה והתלהבה ושאלה אותי - "מה יהייה מעל?"
הוצאתי ארגז האוצרות שלי והתחלנו לעיין בו. והיא בחרה בפריט שהייתה אמורה להיות הדובדבן שבקצפת. מפית עם כתר של פרחים.
כן,כן, מפית נייר מעוטרת. מפית רגילה בה אתם מנגבים את הפה והידיים שמסימים לאכול.
אלחש לכם באוזן - זו טכניקה צרפתית, שהגיע משנות ביניים. ואני למדתי אותה הטכניקה מהבת שלי שמעצבת דברי נוי.
ולפיניש שמתי לכה בכמה שחבות.
תראו את השולחן עכשיו.
נכון, הייה שווה לקחת אותו?
בעיני את אומנית חידוש הרהיטים.
בשמחה אקבל הזמנה :)
אני אוהבת לעשות משהו חדש
וזה הכיף של החיים
יש כמה פריטים שעוד לא צצה לי מחשבה איך להתקרב לעבודה הזו