פסח - סדר עולמי חדש

התקופה שעיצבה יותר מכל את דמותו של העם היהודי, ושנחרתה בזכרון הלאומי של עם ישראל כתקופת ההתהוות והכינון שלו, היא תקופת השיעבוד והעבדות בארץ מצרים. חובת הזכירה והסיפור של תולדותיהם של אבותינו, מקיפה תקופה ארוכה. תחילתה בברית שכרת ה' עם אברהם, והמשכה ברדת יעקב וביתו למצרים וישיבתם שם, תחילה בנחת ואחר כך בעינוי ובסבל תחת הדיכוי המצרי. סיומה באירועים הנסיים במהלכם הוכו המצרים מכות קשות שבעקבותיהם נאלץ פרעה לשלח את ישראל מארצו, ובאירוע המופלא בו נבקע ים סוף לשניים. בני ישראל, בחצותם את הים בחרבה בדרכם לקבל התורה בסיני, עוד ראו כיצד צבא פרעה הרודף אחריהם, טובע בים, ששב וכיסה את הארץ. חג הפסח, על מצוותיו ומנהגיו הרבים, משמש תזכורת אינטנסיבית לאותם ימים רחוקים. החל בליל הסדר שכל כולו מיוחד לסיפור והמחשה של הגלות במצרים והיציאה לחרות, דרך איסור החמץ ומצוות אכילה המצה בכל ימי החג, זכר למצות אותם אפו בני ישראל בעוזבם בחופזה את מקום שעבודם, וכלה ביום השביעי של פסח, יום השנה לקריעת ים סוף והמעבר בו בדרך לקבלת התורה בהר סיני. אולם רישומה של תקופה זו טבוע באורח החיים היהודי היום יומי, לקיים את שאומר הכתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". (דברים, טז:3). בעיון בתאור המאורעות המופיעים בתורה, ובפרשנות הגלויה ולעיתים הסמויה שניתנת להם בדברי חכמים, החל במדרש ובתלמוד וכלה בספרות המחשבה, הקבלה והחסידות, ניתן לזהות מבנה מחשבה מעמיק ומקיף. עיון במקורות אלו, מאפשר להגיע לתובנה, גם אם חלקית, של מקומה ומשמעותה של תקופה זו, לא רק כהשתלשלות אירועים הרי גורל בהיסטוריה היהודית, אלא גם כחלק מרכזי ומהותי בתוכנית האלוקית בהנהגת העולם. כמה זמן נמשכה גלות מצרים? תקופת גלות מצרים מצויינת במפורש במקרא: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, יב:40-41). את ההנחה הפשוטה שפרק הזמן של 430 שנה מציין את משך השיעבוד הפיזי, מפריך רש"י בפרושו על התורה לפסוק זה: "שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק". בפרוש זה מזכיר רש"י שני ארועים חשובים: את לידת יצחק, בן אברהם, שהיתה ארבע מאות שנה לפני יציאת מצרים, ואת האירוע המופלא והמסתורי - גזירת בין הבתרים, המתואר להלן: " וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (בראשית ט"ן: 12-21) ה' מודיע לאברהם, כי בניו יהיו עבדים בארץ לא להם. אירוע זה מתרחש 430 שנה לפני יציאת מצרים. פרק הזמן המופיע בפסוקים אלו המתייחס לגלות, הוא של 400 שנה, וכפי שמציין רש"י להלן, מנין זה מתחיל עם לידתו של יצחק: " כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה כיצד יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק"צ ובמצרים היו *מאתים* ועשר כמנין רד"ו הרי ארבע מאות שנה וא"ת במצרים היו ארבע מאות הרי קהת מיורדי מצרים הי' צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם ושחי עמרם אחר לידת משה בארץ לא להם - ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו' ויגר יצחק בגרר (תהלים קה) ויעקב גר בארץ חם (בראשית מז) לגור בארץ באנו". מדברים אלו עולה, כי יש שלשה פרקי זמן שונים, המתייחסים לגלות מצרים: 430 שנה – מההודעה של ה' לאברהם על השעבוד הצפוי. 400 שנה – מלידת יצחק. 210 שנה – השיעבוד עצמו. מדוע רואה התורה לנכון לציין פרקי זמן שונים ביחס לגלות מצרים, ומה היא המשמעות של כל אחד ואחד? מעיון ראשוני ברור, כי התורה רואה בגלות מצרים תהליך, שתקופת השיעבוד מהווה בו רק אחד המרכיבים. עדיין יש לברר, מהו תהליך זה, ומה משמעותן של אותן שתי תחנות בזמן, המציינות את תחילתו? ""אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה": (בראשית טו: 1-8). ה' מבטיח לאברהם כי יהיה לו בן שירש אותו, ומבן זה מובטחים לו צאצאים רבים אשר ירשו את הארץ. אולם הוא עדיין לא מבין כיצד יקרה הדבר. כדי שתהיה משמעות לכך שהארץ ניתנת לו ולבניו, וכדי שיוכלו באמת להמשיך את דרכו, להביא לעולם את ההכרה בבורא עולם, עליהם להיות קבוצה נפרדת ונבדלת. חושש אברהם, שמשפחתו תגדל ותתרבה, אבל עם הזמן תיטמע בעמי הארץ, תושפע מדרכיהם ומתרבותם, ולא תהיה משמעות לא להבטחה של ה' אליו, ולא לציפיה של ה' ממנו ומבניו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:" (בראשית יח:19). את אברהם הבדיל ה' מסביבתו הנוכרית, "הוציא אותו החוצה". אולם מה יקרה עם בניו? כיצד תתקיים ההבטחה? על שאלה זו, "במה אדע", באה התשובה: "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". גזירת הגלות הנאמרת כאן לאברהם, אינה בבחינת עונש, אלא בבחינת תהליך הכרחי, שמטרתו לנתק את בניו מהסביבה, להביא אותם למציאות אחרת, לגבש אותם כקבוצה נפרדת ונבדלת. בפרפראזה על חזיונו של אברהם, "להוציא אותם החוצה" - להפוך אותם לעם. במקום זה, 430 שנה לפני יציאת מצרים, מתחיל התהליך הארוך, שכל כולו מכוון למטרה אחת – להפוך את בני אברהם, לעם ישראל. השלב הבא בתהליך ההבדלה, הוא הפרדה בין הצאצאים של אברהם אשר יהיו חלק מהעם המתגבש, לבין אלו שנפלטים מתהליך זה. לידתו של יצחק, והבטחתו של ה' לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא:12) הם השלב הבא בתהליך ההתגבשות. 400 שנה לפני גאולת מצרים, בלידתו הניסית של יצחק, הבן היורש, וממשיך הדרך, במלאת לאברהם 100 שנה, נקבעת תחנה נוספת בדרך ליציאת מצרים. הקושי לחיות בין עמי הארץ ולא להטמע בהם מלוה את האבות. מלך מצרים רצה לקחת לו את שרי אשת אברהם (בראשית יב:10-20), אברהם מזהיר את עבדו אליעזר, שיקח אשה ליצחק מקרוביו ולא מתושבי הארץ (בראשית כד), מלך פלישתים מנסה לקחת את רבקה אשת יצחק (בראשית כו:8-11). שכם בן חמור, חוטף ואונס את דינה בת יעקב, ועם אביו מצהיר על כוונותיו לפני בני עירו, כשהוא משכנע אותם לקיים בעצמם ברית מילה ולהתחבר עם משפחת יעקב: "וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם: אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים": (בראשית לד:20-22). כדי להגן על שושלת אברהם ולהבטיח לך קיום נפרד בעתיד, חייב להתרחש מפנה שירחיק אותם מהסביבה הקרובה, ויכין אותם לחזרה לארץ ולירושתה, כעם ולא כמשפחה. בדרך למצרים השתלשלות נסיבות מקריות לכאורה המתוארת בספר בראשית, מביאה את יעקב ובניו לארץ מצרים. תחילתה במריבה בין בניו של יעקב, בין יוסף לשאר האחים, אשר קינאו באהבתו היתרה של יעקב ליוסף. מתוך כך מכרו אחי יוסף את אחיהם לישמעלים, אשר מכרוהו לפוטיפר שר פרעה (פרק לז). יוסף מתגלה בכל גדולתו כשהוא נמנע מלחטוא עם אשת אדוניו המנסה לפתות אותו למעשה חטא, וסופו שהוא מושלך לבית הסוהר. בחלוף 10 שנים, נודע למלך מצרים המוטרד מחלומות ללא פשר, כי האסיר יוסף נחון בסגולת פענוח חלומות. משפותר יוסף את חלומות פרעה, ומבשר לו כי עתידות לבוא שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב על מצרים, וממליץ למלך לאסוף את תבואת השנים הפוריות כעתודה לזמן הרעב, ממנה אותו פרעה למשנה למלך מצרים. מתגלגלים אחי יוסף למצרים, בלא לדעת כי אחיהם הוא המשנה למלך, וסופם שמתוודעים אליו, מביעים חרטה על כי פשעו בו, ובאים עם אביהם לשבת עם יוסף במצרים. כבר יוסף מרגיש שיד מכוונת הוליכה אותו בדרך בא הלך וכך אומר לאחיו במעמד המרגש של המפגש: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרק מה|:4-8). המדרש מרחיב את מקומה של ההשגחה העליונה באירועים אלו: "אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם": (מדרש תהילים מזמור קה). לא לבדו ירד יוסף למצרים. הקדוש ברוך הוא, משגיח על יוסף ועל ביצוע התוכנית שלו: "והוריד את השכינה למצרים עמו ר' פנחס בשם ר' סימון אמר מנ"ל שירדה השכינה עמו מדכתיב ויהי ה' את יוסף מצרימה". (בראשית רבא פו:ב) מתוך מעשיהם של בני האדם, שאינם מודעים בדרך כלל למשקלם ולמשמעותם, הולכת ונבנית תוכניתו של הקדוש ברוך הוא – להביא את בני ישראל לארץ מצרים, להחיות עם רב. מהכנסת אורחים למושב קבע יוסף הצדיק, הכיר בסכנות שבמגורים בסביבה נוכרית מלאה פיתויים ועבודה זרה. הוא ידע שהסוד של ההישרדות היהודית הוא בהבדלות מעמים זרים ובאחדות פנימית: "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים לג:28). כשבאו אחיו ואביו למצרים, רצה יוסף להרחיקם מהסביבה המצרית, ובתירוץ שהם רועי צאן, והמצרים הרי סוגדים לצאן, מבקש מפרעה לתת להם נחלה נפרדת: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן": (בראשית מו:31-34). וכך היה: " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד": (שם מז:27)* כבר בפסוק זה מסתמנת מגמה מסוכנת. הכתוב מדגיש כי לא רק ישבו בארץ גושן, אלא גם "ויאחזו בה". במקום ישיבת ארעי, נאחזים בני יעקב באדמת מצרים ומתקשרים אליה, פרים בה ורבים בה. זוהי התחלתו של תהליך הידרדרות רוחנ