רבקהל'ה - סיפור חוויה - לזכור ולא לשכוח – יום השואה -
"היו... היו... ילדים שלי... שניים... הרגו אותם הגרמנים, יימח שמם... מאינע קינדערלאך... ילדים שלי... אין לי יותר אף אחד בעולם... לבד-לבד..."
לזכור ולא לשכוח – יום השואה -
בנוסף לקריאה ניתן לשמוע את הסיפור (לא תתאכזבו...)
ע"י לחיצת עכבר על מרכז התמונה למטה בסוף,
שם הוא מושמע בקולי, כשברקע ציור.
ובמקביל לחזור ולקרוא מכאן:
רבקהל'ה - סיפור חוויה - מאת רמיאב -
יצאתי לחצר האחורית של המוסד. דשאים מוריקים בין שבילי בטון, עם פינות מוצלות בעצים רחבי צמרת. לאורך קיר הבניין שורת כסאות גלגלים, ערוכה כמו במסדר המפקד. בין העגלות רווחים שווים.
בכל עגלה רכונה גופה, ספק ישנה ספק ערה. ליושבים וליושבות מבטים בוהים בחלל המבושם של בוקר אביבי, כשציוץ ציפור שובר מדי פעם את השקט. בשעה זאת הצוות מנקה את החדרים וכל הדיירים מפונים החוצה לאוורור ושיזוף קל.
עברתי ליד קצה השורה, בשביל הניצב לה. קול צלול של אישה פנה אלי -
"סליחה... אדון סליחה... כאן... כאן על הכסא..." הקול בא מתוך גוף אישה קטנה ורזה, בכסא הראשון בשורה. שערה האפור-לבן אסוף ברשלנות, עטופה בשמיכת צמר כחולה, כמו חבילה מגולגלת, כמעט ללא אפשרות של תזוזה.
"כן, בבקשה, מה רצית?" התעכבתי ועניתי, בלא חמדה.
"ששש.... בשקט שהקאפו לא ישמע... אתה יהודי?" היא שאלה בחצי לחישה...
"כן בודאי, למה את שואלת? כאן כולם יהודים."
"אל תאמין להם... הם מתחזים... כולם שקרנים... אפילו למדו לדבר עברית..."
"תסלחי לי אבל למה את אומרת ככה? תראי את האחות שהולכת שם..."
"כל האחיות הן אחיות מדומות. אני יודעת, אני בעצמי הייתי אחות... אתה רואה את זאת שם? זאת הקאפו הראשית. היא זאת שמכניסה לנו את הזריקות... הם עושים עלינו ניסויים, כמו שם... שם...
תראה מה נהיה ממני. הייתי אישה חזקה ובריאה עד שהגרמנים יימח שמם, הגיעו אחרי גם לכאן, לארץ ישראל, ותפסו אותי שוב...
כל זה התחיל אחרי שהפסקתי לעבוד... הם השתלטו עלי עם התרופות עד שלא יכולתי להתנגד... אחרי כמה שנים סגרו אותי כאן בלאגר הזה... לקחו אותי מהבית לכאן למחנה הזה."
עמדתי קרוב אליה, לשמוע את קולה הלוחש. לפתע, היא שלפה יד מתוך השמיכה ותפסה את שולי פתח כיס המכנסיים שלי בחוזקה.
"תראי, זה לא ככה," ניסיתי לענות לה, שעה שעיני מחפשות עזרה מסביב, אבל אף איש צוות לא נראה באזור הקרוב, "כאן רוצים לעזור לך..."
"אתה לא מבין. אתה בטח לא מפה, אבל אני רואה שאתה משלנו... אני סומכת עליך, תודיע מהר לצלב האדום מה שעושים לנו... הנה עכשיו, במקום לתת לנו לישון במיטות, אחרי כל הסמים שדוחפים לנו, הם מוציאים אותנו לאַפֶּל - למיפקד, מייבשים אותנו בשמש... מזל שאין שלג...
התחננתי שיתנו לי לישון אבל האיש הזה ה"ארויעס ואפער" - הזורק החוצה, זרק אותנו מהמיטות לעגלות האלה והמשרתים של הקאפו גלגלו אותנו החוצה.... אויי...וויי... מתי כבר יבוא הסוף?..."
התייפחה קלות, "מתי יתנו לי קצת לשכב במיטה?... לעצום את העיניים... לגמור..."
"תגידי יש לך משפחה? חברים?" ניסיתי לגלות אמפתיה, תוך שאני מנסה בעדינות לשחרר את אחיזתה בבגדי.
"היו... היו... ילדים שלי... שניים... הרגו אותם הגרמנים, יימח שמם... מאינע קינדערלאך... ילדים שלי... אין לי יותר אף אחד בעולם... לבד-לבד..."
לפתע צעקה בקול כואב, מפיה חסר השניים... "קח אותי מפה... קח אותי!... רק לא פה!!!!... אתה באת לקחת אותי... אני יודעת, אתה... אתה אבא שלי... אני הילדה שלך... קח אותי על הידיים..." היא פרצה בבכי מר וכואב...
ליטפתי את כתפיה הרועדות וניסיתי לייצבה בכסא שלא תישמט לקרקע.
אחות בלבן ניגשה לשמע בכי התמרורים, הסתכלה בי בחיוך משועשע ואמרה בטון סרקסטי עוין למדי...
"גם לך סיפרה את הסיפורים שלה? המסכנה... יש לה שתי בנות נשואות וחמישה נכדים די גדולים. כל יום אחת מהבנות מבקרת אצלה... הנה, הנה הבת שלה שם בקצה החצר, מתקרבת... "
ואז פנתה בחיוך מקצועי ליושבת בכיסא הגלגלים, בטון דיבור המתאים לאומנת של ילדים מפגרים...
"רבקל'ה! נווו? איך אנחנו מרגישים היום???..."
רבקל'ה הסתכלה בה בתיעוב.
"אכלנו ארוחת בוקר?"
רבקל'ה הסבה ראשה לימין.
"הנה הבת שלך באה..."
שמטתי עצמי הצידה, התרחקתי בצעד זריז כשאני מוציא ממחטה.
לא יכולתי להסב מבטי לאחור.
* * *
גם צופים אקראיים רשאים להשאיר "עקבות"...
כל הזכויות שמורות (c)
בנוסף לקריאה ניתן לשמוע את הסיפור (לא תתאכזבו...)
ע"י לחיצת עכבר על מרכז התמונה למטה בסוף,
שם הוא מושמע בקולי, כשברקע ציור.
ובמקביל לחזור ולקרוא מכאן:
רבקהל'ה - סיפור חוויה - מאת רמיאב -
יצאתי לחצר האחורית של המוסד. דשאים מוריקים בין שבילי בטון, עם פינות מוצלות בעצים רחבי צמרת. לאורך קיר הבניין שורת כסאות גלגלים, ערוכה כמו במסדר המפקד. בין העגלות רווחים שווים.
בכל עגלה רכונה גופה, ספק ישנה ספק ערה. ליושבים וליושבות מבטים בוהים בחלל המבושם של בוקר אביבי, כשציוץ ציפור שובר מדי פעם את השקט. בשעה זאת הצוות מנקה את החדרים וכל הדיירים מפונים החוצה לאוורור ושיזוף קל.
עברתי ליד קצה השורה, בשביל הניצב לה. קול צלול של אישה פנה אלי -
"סליחה... אדון סליחה... כאן... כאן על הכסא..." הקול בא מתוך גוף אישה קטנה ורזה, בכסא הראשון בשורה. שערה האפור-לבן אסוף ברשלנות, עטופה בשמיכת צמר כחולה, כמו חבילה מגולגלת, כמעט ללא אפשרות של תזוזה.
"כן, בבקשה, מה רצית?" התעכבתי ועניתי, בלא חמדה.
"ששש.... בשקט שהקאפו לא ישמע... אתה יהודי?" היא שאלה בחצי לחישה...
"כן בודאי, למה את שואלת? כאן כולם יהודים."
"אל תאמין להם... הם מתחזים... כולם שקרנים... אפילו למדו לדבר עברית..."
"תסלחי לי אבל למה את אומרת ככה? תראי את האחות שהולכת שם..."
"כל האחיות הן אחיות מדומות. אני יודעת, אני בעצמי הייתי אחות... אתה רואה את זאת שם? זאת הקאפו הראשית. היא זאת שמכניסה לנו את הזריקות... הם עושים עלינו ניסויים, כמו שם... שם...
תראה מה נהיה ממני. הייתי אישה חזקה ובריאה עד שהגרמנים יימח שמם, הגיעו אחרי גם לכאן, לארץ ישראל, ותפסו אותי שוב...
כל זה התחיל אחרי שהפסקתי לעבוד... הם השתלטו עלי עם התרופות עד שלא יכולתי להתנגד... אחרי כמה שנים סגרו אותי כאן בלאגר הזה... לקחו אותי מהבית לכאן למחנה הזה."
עמדתי קרוב אליה, לשמוע את קולה הלוחש. לפתע, היא שלפה יד מתוך השמיכה ותפסה את שולי פתח כיס המכנסיים שלי בחוזקה.
"תראי, זה לא ככה," ניסיתי לענות לה, שעה שעיני מחפשות עזרה מסביב, אבל אף איש צוות לא נראה באזור הקרוב, "כאן רוצים לעזור לך..."
"אתה לא מבין. אתה בטח לא מפה, אבל אני רואה שאתה משלנו... אני סומכת עליך, תודיע מהר לצלב האדום מה שעושים לנו... הנה עכשיו, במקום לתת לנו לישון במיטות, אחרי כל הסמים שדוחפים לנו, הם מוציאים אותנו לאַפֶּל - למיפקד, מייבשים אותנו בשמש... מזל שאין שלג...
התחננתי שיתנו לי לישון אבל האיש הזה ה"ארויעס ואפער" - הזורק החוצה, זרק אותנו מהמיטות לעגלות האלה והמשרתים של הקאפו גלגלו אותנו החוצה.... אויי...וויי... מתי כבר יבוא הסוף?..."
התייפחה קלות, "מתי יתנו לי קצת לשכב במיטה?... לעצום את העיניים... לגמור..."
"תגידי יש לך משפחה? חברים?" ניסיתי לגלות אמפתיה, תוך שאני מנסה בעדינות לשחרר את אחיזתה בבגדי.
"היו... היו... ילדים שלי... שניים... הרגו אותם הגרמנים, יימח שמם... מאינע קינדערלאך... ילדים שלי... אין לי יותר אף אחד בעולם... לבד-לבד..."
לפתע צעקה בקול כואב, מפיה חסר השניים... "קח אותי מפה... קח אותי!... רק לא פה!!!!... אתה באת לקחת אותי... אני יודעת, אתה... אתה אבא שלי... אני הילדה שלך... קח אותי על הידיים..." היא פרצה בבכי מר וכואב...
ליטפתי את כתפיה הרועדות וניסיתי לייצבה בכסא שלא תישמט לקרקע.
אחות בלבן ניגשה לשמע בכי התמרורים, הסתכלה בי בחיוך משועשע ואמרה בטון סרקסטי עוין למדי...
"גם לך סיפרה את הסיפורים שלה? המסכנה... יש לה שתי בנות נשואות וחמישה נכדים די גדולים. כל יום אחת מהבנות מבקרת אצלה... הנה, הנה הבת שלה שם בקצה החצר, מתקרבת... "
ואז פנתה בחיוך מקצועי ליושבת בכיסא הגלגלים, בטון דיבור המתאים לאומנת של ילדים מפגרים...
"רבקל'ה! נווו? איך אנחנו מרגישים היום???..."
רבקל'ה הסתכלה בה בתיעוב.
"אכלנו ארוחת בוקר?"
רבקל'ה הסבה ראשה לימין.
"הנה הבת שלך באה..."
שמטתי עצמי הצידה, התרחקתי בצעד זריז כשאני מוציא ממחטה.
לא יכולתי להסב מבטי לאחור.
* * *
גם צופים אקראיים רשאים להשאיר "עקבות"...
כל הזכויות שמורות (c)
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כתבת בלוג טוב! וכואב!
ההתנהגות של האישה שנקראת בספורך רבקל"ה, הינה התנהגות של אנשים שהיו ושרדו מהמלחמה וכיום... אני בטוחה שהינה חולת-אלצהיימר! משום שהיא לא זוכרת את ההווה אלא רק את העבר מלפני כל כך הרבה שנים...
ממש כמו אמא שלי ז"ל...
מאד כואב... ועצוב...
תודה!