להתאמן עם סיפורים - מדריך לאימון וצמיחה אישית

מבוא – על אימון וסיפוריםכשהייתי קטן, אהבתי מאוד את עולם האגדות והפנטזיה. הייתי אביר על סוס, נסיך אמיץ לב, הצלתי נסיכות, ניצחתי דרקונים, פחדתי ממכשפות ומפלצות, והייתי מאושר. העולם היה מסעיר, צבעוני, מרתק ומלא פיתויים והרפתקאות. עד שיום בהיר אחד, הופיעה עננה, העולם השתנה, שינה צבעיו לשחור לבן, התכווץ לממדים אחרים, והסתכל עלי במבט כזה כאומר, דודי, הגיע הזמן להתבגר, פיות יש רק באגדות, ולהיות מבוגר זה דבר רציני – ואני חשבתי.. גם משעמם. אני לא זוכר בן כמה הייתי, אבל את תחושת ההתפכחות והאכזבה אני זוכר היטב. פג הקסם. למה אני מספר לכם סיפור כזה עצוב? לא כי יש לו סיום טוב - עוד לא הגעתי לשם, ואני לא ממהר, אבל יש לו דווקא המשך נפלא. בהמשך הדרך גיליתי, שאת קסמן של אגדות אפשר למצוא בחיים עצמם - הם מאתגרים, מסעירים, מרגשים, מפתים ומלאי הרפתקאות יותר מכל סיפור אגדה, אם רק נרצה. הפנטזיה מתממשת במסע המופלא שהאדם יכול לעשות בחייו אם רק יבחר בכך. אני מאמין שבידנו להתאמן ולהפוך לאומנים באמנות החיים, שהם  החומר ממנו עשויים החלומות[1], ובהם נמתחים אין ספור חיבורים ואפשרויות, מהם אפשר לטוות סיפור מסע מופלא, שיש בו השראה, משמעות ואושר.רשמי המסע שלי בין הסיפורים לחיים, הם החומרים מהם בנוי ספר זה, ואני מקווה שהוא יפגוש גם את המסע שלך ואת הסיפור שלך. כל סיפור הוא מסע, כל אימון הוא מסע, והמפגש בין הסיפור לאימון הוא מסע בין עולמות. החיבור ביניהם יכול להיות אינסטרומנטלי, ולעסוק בשאלה כיצד להשתמש בסיפורים לטובת האימון, או אילו תובנות אימוניות יכולות לסייע ביצירה וסיפור של סיפורים, אולם אני רוצה להציע מכנה משותף מהותי יותר: האימון והסיפור עוסקים בעיצוב תפישת המציאות באופן שמביא להנעה (מוטיבציה) ותנועה מנקודה לנקודה על קו החיים. בשניהם מתחולל תהליך קוגניטיבי, מודע באימון, ולא מודע בסיפור, של בחירה של פרשנות מסוימת מבין רבות אפשרויות לגבי חיי האדם, הרותמת את המנגנון הרגשי לפעולה אפקטיבית. הסיפור הוא תכונה ויכולת אנושית יסודית וקיומית, והאימון הוא גישה מעשית המשלבת את העקרונות של עולם הסיפור בפרט והפסיכולוגיה בכלל עם כלים מעשיים ליצירת חיים של עשיה ומשמעות.בספר שלפניכם מגוון רחב של סיפורים קצרים, עתיקים כחדשים, השזורים בהמלצות אימוניות ומגוון כלים עוצמתיים, צידה לדרך לתרמילו של כל החפץ במסע אישי של אימון וצמיחה ולאנשי מקצוע העוסקים באימון, טיפול, חינוך והדרכה.ההזמנה לקורא היא לראות במפגש עם הספר הזדמנות לתהליך אימון עצמאי, לטובת הסיפור האישי, לקחת מהסיפורים, התובנות, התרגילים ושאלות החקירה והגילוי המלווים אותו, את מה שמועיל להעמקת הלמידה, ולהתמיר אותה להנעה של עשיה ויצירה. ומה בתפריט?כדי שהמסע יהיה לא רק מועיל ומרגש אלא גם נעים ומהנה, מתלווה אליו תפריט מגוון, מעולמות שונים: כלים פרקטיים מעולם האימון, תובנות מעולמות הפסיכולוגיה והפילוסופיה, השראה מחכמות הקבלה והמזרח, חקירה חווייתית בעזרת ספרים וסרטים, גילויים על הכאן ועכשיו דרך תרגילי מדיטציה, נשימה ותנועה, רפלקסיה ועיבוד של תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, העמקת המודעות, חיזוק הנוכחות והנעת שינויים, והעיקר בספר זה – מגוון רחב של סיפורים, עתיקים כחדשים, אותם נפגוש דרך הפריזמה של אימון אישי באמצעות סיפורים.מעט על המסלול שלנו, הרצוף בעשרות סיפורים, תרגילים, תובנות וכלים, ובהרבה אהבה:את המסע בספר זה נתחיל בשאלה מה הוא סיפור ובמה כוחו הגדול, על הפרט והעל הכלל, כאמצעי לתפישה ולמישמוע של המציאות. נדבר על אמונות ועל פרדיגמות, ועל ערכו החינוכי המרפא של הסיפור, לתת לנו מה שאנו באמת צריכים ממנו. נכיר מתודה לעבודה עם סיפורים, אותה נתרגל בהמשך ביסודיות בסיפור: "האוצר מתחת לגשר".בהמשך נדבר על האימון ועל העקרונות המעצבים את המסע האימוני.אליס בארץ הפלאות תיקח אותנו למסע בעקבות הדרך בה נרצה לעבור, ונלמד שכדי לנוע צריך לעצור, ומתוך העצירה ליצור דרכים חדשות.בהמשך הדרך נכיר את שאלות הזהב משנות החיים, אלו המביאות לרציף 9 ושלשה רבעים.נלווה את אייזיק במסעו לפרג וחזרה, ונהפוך אותו למסע שלנו לגילוי האוצרות אותן נחפש בצאתנו ונמצא בשובינו.בעזרת גלגל החיים וכלים אחרים, נלמד כיצד מחברים לכל חלום – אקסל, והופכים את העשייה לסולם הצמיחה, וכיצד לגלות את המשאבים אותם אנו יכולים לנצל לטובת מסע חיינו.נבחן את האופן בו אנו תופסים את המציאות, ומספרים עליה, משפיע על חיינו, ואיך להשתמש בתובנות אלו ליצירת סיפור טוב יותר.נדון בערכי החיים, באופן בו אנו יכולים להפוך אותם לשווים יותר, בשינויים שכדאי לנקוט, וגם באלו שלא.נחקור את נושא המוטיבציה, ונגייס למסענו כמה הבחנות רבות עוצמה: בין 'מחשבה' ל'החלטה', בין 'רצון' ו'צורך', בין 'למה' ו'מדוע', בין 'טעות' ל'כישלון' ובין 'הנחה' ל'עובדה'. נכיר את הגורמים המעכבים אותנו, הרגלים ופחדים, ונכיר דרכים להפוך אותם מאויבים לאוהבים.סיפור ביקור בסופר מרקט יפתח את השער לעולם הלב והרגש ולתובנות וכלים המסייעים באימון וניהול רגשי.נדבר על מערכות יחסים, על פגיעות, על קבלה והכלה, ועל מה שסיפורים עתיקים יכולים לחדש לנו בנושאים אלו.נרחיב את מודעותינו בדיבור על מודעות ומדיטציה ועל כוחו של הרגע הזה, ונתרגל את הכאן ועכשיו.לקראת סיום ננסה לחשוף את סוד הדיוק הפנימי ואת הדרך אל האושר, ונגיע לסופו של הסיפור שאינו נגמר.     גילוי עצמי דרך סיפוריםהסיפורים בספר זה באים מעולמות שונים, ולמקורותיהם של אותם סיפורים שזיהיתי, הפניתי בהערות.  ההקשר במסגרתו בחרתי לשלב כל אחד מהם, הוא האופן בו אני פוגש סיפורים אלו, ומה שאני רואה בהם, והוא בדרך כלל אפשרות אחת מני רבות. לחלקם הוספתי פירושים והערות, אחרים הובאו כמו שהם ללא הצעות פרשנות, כאילוסטרציה לנושא הנידון. אני מבקש לראות בסיפורים ובמובאות למינהם הצעות בלבד, ומזמין אותך למצוא בהם ולקבל מהם, את מה שמתאים לך, ולהוסיף ולשנות כאוות נפשך כדי לשאוב מכל אחד מהם את התרומה המדויקת והייחודית עבורך.כל סיפור הוא מפגש - גם אימון הוא מפגש. אני מציע לראות בסיפורים אלו מפגשי אימון, ולהתייחס לשאלות ולהצעות לחקירה וגילוי כהזדמנות עבורך להתאמן ולקדם את מה שחשוב לך. אני מציע כלים מגוונים מארגז הכלים של עולמות האימון וההתפתחות האישית, העומדים לרשותך במסע הגילוי והצמיחה שלך, ואני מזמין אותך לקחת אחריות על התהליך שלך ולהתחייב לפעולות שיתמכו בשינויים שאתה רוצה להביא לחייך.אני מקווה שתגלה כאן הזדמנות עבורך לגלות עולם חדש, אוצר הקיים בך. אימון הוא תהליך של עבודה פנימית הכוללת לימוד וחקר המשולבים עם פעולה ועשיה. התקדמות בספר, ושימוש בשאלות ובתרגילים המוצעים בו, יאפשרו לך לייצר מומנטום של תהליך מתפתח ומעצים,  כך שספר זה יכול לשרת אותך לא רק כמקור לסיפורים, כלים ותובנות, אלא לאפשר לך לעבור בליוויו מסע של צמיחה והגשמה.ולמאמנים ולעוסקים בחינוך, הדרכה וטיפול, המלצתי היא לאסוף לארגז הכלים שלכם, קודם כל את הסיפורים שמרגשים אתכם ומעוררים בכם השראה, ולתת להם להופיע ברגע הנכון. לתת לאינטואיציה שלכם להעלות את הסיפור שמהדהד את מה שקורה באימון, להציע אותו לשותף לתהליך, ולשאול אותו, איפה הסיפור פוגש את חייו. שמרו על האיזון העדין בין לומר ולהחריש, כדי לתת למתאמן למצוא בסיפור, בדרכו, את מה שיש בו בשבילו.    הסוד של הסיפור"מי את?" שאל הזחל..אליס השיבה, בביישנות-מה, " אני בקושי יודעת, אדוני, ברגע זה - לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז"[2].אליס מזכירה לנו דבר חשוב. החוויה שלנו את עצמינו כדבר קבוע, שהזמן חולף על פניו והעולם רוחש סביבו, היא אשליה. "הכול זורם דבר אינו נשאר חסר תנועה, דבר אינו קבוע מלבד ההשתנות."[3], וכך גם אנו, נעים ומשתנים עם הזמן, כל הזמן. יש בזה משהו מאיים, כי ברצון האנושי כל כך, בביטחון וביציבות יש שאיפה לזהות קבועה ומוגדרת, כזו שמאפשרת לנו לספר, לכל זחל שישאל, מי אנו. הסיפור של אליס מאתגר את הסיפור הקבוע שלנו. כשאנו עוסקים בתהליכי שינוי וצמיחה, חשוב לזכור שהשינוי מתרחש כל הזמן, והמשימה שלנו היא לגדול אתו, לנווט אותו ולספר אותו, כי "אנו לא רואים את העולם כמות שהוא, אנו רואים אותו כמות שאנחנו[4]". הסיפור, למופעיו הרבים, הוא אחד הכלים העוצמתיים לניווט והכוונה של תהליכי שינוי וצמיחה, ואני תמיד נפעם מחדש מהערך המוסף שיש לו בתקשורת בין אישית בכלל, ובמסגרת עולם האימון בפרט.פעמים רבות שאלתי את הסיפור "מי אתה"? מתשובותיו הרבות והמשתנות גיבשתי את סיפורו של הסיפור כפי שאני מבין אותו, והקבוע בתשובותיו המשתנות הוא אכן נושא השינוי, שמגדיר את הסיפור כתקשורת המתרחשת בשני ממדים: הממד הפנימי – האופן בו כל אדם מתקשר עם המציאות, והממד החיצוני – האופן בו אנשים מתקשרים זה עם זה.  מושא התקשורת הסיפורית הוא תמיד השתנות ותנועת החיים, והיא מייצרת חווית שליטה[5] במציאות, והנעה פנימית וחיצונית.איך זה עובד?כולנו אוהבים סיפורים. יותר מזה, סיפורים מהווים הנושא המרכזי שמעסיק אותנו, בין כשאנו עם עצמינו ובין כשאנו בקשר עם העולם שמסביב. במובן הפשוט, הזמן שאנו מקדישים לקריאת פוסטים ברשתות חברתיות, למעקב אחרי אירועים וחדשות באינטרנט, לצפייה בטלוויזיה או קריאת ספרים ועיתונים, מחשבות ושיחות עם הזולת על מה שקרה, קורה ויקרה, כל אלו הם סיפורים. הסיפורים ממלאים את חיינו, ואף כשאנו הולכים לישון, הם חוזרים אלינו בחלום.אולם המקום המרכזי שתופס הסיפור בחיינו הוא לא רק כמותי, אלא גם איכותי. במובן העמוק יותר, כל התפישה האנושית מתרחשת דרך הפריזמה של הסיפור. עניינה הוא לסנן את המידע המציף אותנו מכל עבר. כמות הגירויים שמציפים אותנו בכל רגע נתון היא כמעט אין סופית. הם נלחמים על תשומת לבנו, ואנו לא יודעים למי לשים לב. קולות וצבעים, מראות וריחות, מחשבות ורגשות, הם קקופוניה המלווה אותנו כל זמן, המאותתת לנו שכל הזמן יש שינוי, שדברים קורים. אי אפשר לשים לב לכל ולהכיל את הכול. אנו זקוקים לפילטרים, סכרים, כלים, שבאופן סלקטיבי וקוהרנטי יגנו עלינו מפני הצפה של גירויים ומידע, ויאפשרו לנו ליצור סדר, לפחות לכאורה, במציאות הכאוטית שהיא טבעו של העולם.הסיפור אם כן הוא האופן בו אנו תופשים את המציאות ומתקשרים עם העולם. בשפה העברית, המילה סיפור בנויה מהשורש ס,פ,ר ממנו נגזרות מילים שונות: ספר, סיפור, ספר (זה שעושה לנו תספורת), מספר[6], מספריים, ספר (עיר ליד הגבול). המשותף לכל המילים הללו הוא, שהן מסמלות פעולה של חיתוך ויצירת גבול. פעולת הסיפור אם כן, היא פעולה קוגניטיבית שיש לה תכונות הפוכות לכאורה אך משלימות זו את זו: תספורת - הגבלה מובחנת של המידע שאנו קולטים, וסיפור – חיבור החלקים הגזורים למצרף חדש ובעל משמעות (השורש ס,פ,ר הוא פועל ממנו נגזרות, כמו במקרים אחרים בשפה העברית, מילים שיש להם משמעות הפוכה: לספר זה לחתוך, לספר זה גם לשזור ולחבר, בדומה לשורש ש,ר,ש ממנו נגזרות מילים בעלות משמעות הפוכה: לשרש – להוציא מהשורש, ולהשריש – להוציא שורשים).במילים אחרות, הכול הרי בראש. כשאני אומר שיש על השולחן 3 תפוחים, זה לא לגמרי מדויק. מצד המציאות, אין הבדל בין הדברים, אין תפוחים לעומת תפוזים, ובטח לא שלשה. זו הדרך שלנו, דרך המספרים והסיפורים לעצב תמונת עולם שיש בה גבולות, סיווגים, הגדרות, תכונות, סדר ומשמעות. איך אמר גבריאל גרסיה מארקס, "החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו אתה מספר אותם".בהמשך לקו מחשבה זה, ניתן להבין כי המונח סיפור מבטא פעולה קוגניטיבית, שאינה מתארת את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שהמוח האנושי תופס אותה, על ידי פירוק והרכבה מחדש. פעולה הסיפור היא אם כן הדרך בה האדם תופס את המציאות ונותן לה משמעות. זו התנהלות שמתקיימת למעשה כל הזמן, וכוללת תמיד מרכיבים של בחירה (מתוך האפשרויות הרבות) ומתן פרשנות סובייקטיבית של המספר.אנו מייצרים סיפורים כל הזמן, ומתוך חומרי הגלם שאנו בוחרים לשים אליהם לב מתוך מה שמתרחש סביבנו, אנו בונים את הנרטיב ואת המשמעות שאנו נותנים למרכיבים השונים ולתמונה הכללית. הבחירה במה להכניס לסיפור ומה לא תלויה בפריזמות של תשומת לב שפיתחנו בעבר וכברירת מחדל הן מלוות אותנו. זה דומה ליחידת מודיעין, בה יש מחלקה האחראית אל "איסוף מידע" ומחלקה האחראית על פירוש המידע. שתיהן מסייעות לבניית הסיפור, כשמה שמנחה אותן הוא עצמו הסיפור שהן מספרות לעצמן.אנו חווים את המציאות באופן בלי אמצעי – מה שאנו רואים זה לכאורה מה שיש. אבל אם נעזר בסיפור המערה של אפלטון[7], הרי אנו כביכול נמצאים במערה המנותקת מהעולם, אליה מובילים אלפי חוטים המחוברים לחיישנים הנמצאים בעולם עצמו. כל אחד מזהה אותות ספציפיים, המעובדים לקלט חושי, של מראה, קול, ריח, טעם ותחושה. מעבד רב עוצמה בוחר מתוך שפע האותות את אלו שמגיעים אלינו, מבוסס על מערכת לומדת המגדירה העדפות, מה לקבל ומה לדחות. והמידע שנאסף מקודד ומעובד ומקבל צורה ומשמעות. הוא מוקרן על מסך של מערכת מולטימדיה משוכללת בתוך המערכה, שמציגה לנו את השורה התחתונה. זוהי למעשה המציאות שאנו קולטים[8].  תשומת לבשני חברים הולכים ברחוב סואן. לפתע עוצר אחד מהם סוקר במבט בוחן את קיר הבית הסמוך, ניגש לאחת הפינות בה יש מצבור של ארגזים, מסיט הארגזים, וגור חתולים שהיה לכוד שם, יוצא לחופשי בריצה. חברו מביט בו בתימהון: איך ידעת שהוא שם? שמעתי אותו בוכה – עונה החבר. הכיצד, ברעש הזה, אתה היחיד ששמעת את החתול? החבר מחייך, מוציא מטבע מכיסו, ומניח לה לצנוח על המדרכה. מספר עוברים ושבים שחלפו בסמוך לזוג החברים, עצרו והפנו מבטם לכיוון המשוער של מקור הצליל. אתה רואה? אמר החבר, כל אחד שם לב, למה שחשוב לו.תשומת הלב שלנו ובהתאם חומרי הגלם שאנו אוספים מושפעים מהרגלי התפישה שפיתחנו, בהשפעת הסביבה, התרבות והחברה, מעולם הערכים שלנו, ממצב הרוח שלנו בכל רגע נתון, ומהאמונות שלנו, ובזכותם של כך גורמי השפעה אלו, או לעיתים בעטיים, אנו שמים לב לדברים כאלו או/ולא לאחרים.  אמונה, או פרדיגמה, בהקשר זה אינה דווקא בהקשר דתי או רוחני. אמונה היא מחשבה המייצגת גישה כלפי החיים, ברמת המקרו וברמת המיקרו, אותה אנו מסיבות כאלו או אחרות מקבלים כעובדה, כאקסיומה, והיא מהווה אמת מידה לפיה אנו בוחנים ומעריכים את מה שקורה. המחשבות: "החזק מנצח", "אנשים הם טובים", "אנשים הם רעים", "אני לא מסוגל לעשות את זה", "אני איש של מעשים לא של דיבורים", "אי אפשר גם את זה וגם את זה": אלו אמונות, שמרגע שהתקבלו למערכת התפישה שלנו, הן הופכות לשופטות על פיהן יישק כל דבר. הן משפיעות על תפישת המציאות שלנו, על השיפוט שלנו, על ההחלטות שלנו, וגם על תשומת הלב שלנו, למה היא מופנית ולמה לא. אנו זקוקים לאמונות, כי הן הבסיס של התנועה בחיים.בלי הנחות עבודה כאלו, לא היינו יכולים לעשות שום צעד ופעולה, והיינו תקועים במקום מחמת הספק ומחמת הפחד. מצד שני, אלו הם סיפורים, היכולים לשרת אותנו או לפגוע בנו. בחינת האמונות, זיהוי אמונות מגבילות ושינויים לאמונות מחזקות הוא חלק מהתהליך האימוני, בו אנו לומדים ומגדירים מחדש את "כלי האיסוף" של תשומת הלב, ואת הפרשנות שאנו נותנים לחומר שנאסף, ומספרים סיפור אחר, המתאים יותר, להבנתנו, למקום בו אנו נמצאים, ולדרך ממנו למקום אליו אנו רוצים להגיע, ולפי הצורך מחשבים מסלול מחדש. אנו סומכים על הסיפור הסובייקטיבי שלנו, עד שבא סיפור אחר, מערער את תפישת המציאות שלנו ומאתגר אותנו לגלות את הסיפור המדויק יותר:פרדיגמותזכורה לי תפנית פרדיגמה שחוויתי ברכבת התחתית בניו יורק. באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים. האב התיישב לדי ועצם את עינו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב, הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאוד, בכל זאת האיש שיש לידי לא נקף אצבע.קשה היה שלא להתרגז, לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה ואמר: אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה"[9].אנו רגילים לבחון את מה שקורה סביבנו בהתאם לפרדיגמות שאימצנו, ואנו מאמינים שמה שאנו רואים זה מה שיש באמת, עד שלפעמים המציאות טופחת על פנינו ומזכירה לנו, שאנו לא תמיד רואים את מה שיש באמת.פרדיגמות יוצרות סטיגמות, אותן תיקיות בהן נוח לנו לקטלג אנשים, לא לפי מה שהם אלא לפי מה שנוח לנו לחשוב עליהם. הרבה מהעוולות שבני אנוש מעוללים, ומהסבל שאנשים חווים בעולם נובע מהשליטה של החשיבה הסטיגמטית  בהתנהלות האנושית. במקביל, כמה טוב אפשר להרבות במציאות על ידי שחרור משעבוד זה, לטובת ראיה נקיה והוגנת יותר.הרקדניתג'יליאן הייתה תלמידה גרועה, לפחות בעיני מוריה. הפריעה לכל הכיתה זזה לכל הרף, הרעישה והטרידה ילדים אחרים, עד שצוות בית הספר נאלץ לשלוח להוריה מכתב, עם המלצה להעביר אותה לבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. הדבר היה באנגליה בשנות ה30 של המאה ה20. אמה המודאגת לקחה אותה מיד לפסיכולוג, ובליבה חשש מהרע מכול. הן נכנסו לחדר הרופא, שביקש מג'וליאן לשבת על הספה. היא פחדה לעשות רושם רע, ולכן תחבה כפות ידיה תחת לירכיה כדי לא להתנועע יותר מדי. לאחר כמה דקות שיחה עם האם, במהלכן לא דיבר עם ג'וליאן אך צפה בה בתשומת לב, הרופא ביקש מהאם לצאת אתו לשיחה בארבע עיניים והבטיח לג'יליאן שישובו במהרה. בצאתם מהחדר, גחן הרופא לעבר שולחנו והדליק את הרדיו. הם יצאו מהחדר ונעמדו במסדרון: "נעמוד כאן רגע ונסתכל מה היא עושה" אמר הרופא. הם השקיפו דרך חלון שפנה לחדר ממקום שג'וליאן לא יכלה לראותם. כעבור מספר רגעים, קמה ג'וליאן והחלה לנוע בחדר לקצב המוזיקה. הם צפו בה במשך כמה דקות, מהופנטים מן החן הנסוך בתנועותיה. לבסוף פנה הרופא אל אימה של ג'יליאן ואמר: את יודעת גברת לין, ג'יליאן לא חולה. היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול.אימה עשתה כעצת הרופא, וכשג'יליאן הגיע לאולם הגדול בבית הספר החדש, היא גילתה שהוא מלא באנשים כמונה, שלא מסוגלים לשבת במנוחה, שמוכרחים לזוז כדי לחשוב.ג'יליאן הפכה לרקדנית בין לאומית, הקימה להקת תאטרון מוסיקלי, והייתה שותפה ליצירת כמה ממחזות הזמן המוצלחים בהיסטוריה כגון "חתולים" ו"פנטום האופרה". ג'יליאן הקטנה התפרסמה כג'יליאן לין, אחת הכוריאוגרפיות המוכשרות בתקופתנו, שהסבה עונג למיליונים והרוויחה מיליונים. כל זה קרה מפני שמישהו הביט עמוק לתוך עיניה וראה מי היא באמת. מישהו אחר היה נותן לה תרופות ואומר לה להירגע[10]. סיפור אינו רק דרך מעניינת למסור ולקלוט מידע ורשמים. הסיפור למעשה אופן הקליטה שלנו את המציאות. באותה מידה בה מושגי הזמן והמרחב כפי שהסביר קאנט[11], הם קטגוריות אפריוריות שמקדימות את תפישת המציאות, ובהתאם להן היא מתרחשת בתוכנו - הסיפור הוא, אפריורית, קטגוריית תפישת המשמעות שבעולם עבורנו.מאז ומתמיד שימש הסיפור כאמצעי העיקרי להעברת מסרים, לחינוך, להנעה, ליצירת מיתוסים ולעיצוב מסורות, המשתמרות, מצד אחד בעזרת הסיפור, ומצד שני, משתלבות דרכו בתנועת החיים והעשייה[12], מועברות בין האנשים ובין הדורות, כשכל אחת מהן מציעה מעין "גל" אותו ניתן לתפוס ועליו לגלוש ולנוע בביטחון יחסי בין משברי החיים.במילים אחרות, תנועת החיים, שהיא שינוי מתמיד ומאיים, מחייבת אותנו לצאת כל הזמן מאזור הנוחות שאנו באופן טבעי שואפים להיות בו, בגלל אשליית הביטחון שהוא נותן לנו. אבל אי אפשר להקפיא את המציאות ולחיות בתמונה. הסיפור מתווך בינינו לבין השינוי, ומייצר גם הוא אשליה של בטחון, אזור נוחות מתנייד, המקל לנוע עם השינוי ולא לטבוע בו. כוחו המופלא של הסיפור קשור לתכונה נוספת שיש בו. הקושי העיקרי של עבודה חינוכית באשר היא, הוא ההתנגדות שיש לתלמיד, לחניך, למקבל, בין אם הוא ילד צעיר, בין אם הוא אדם מבוגר, לקבל מגורם חיצוני מסר חינוכי כזה או אחר. הסיבה היא, שבמסר החיצוני יש תמיד מרכיב של איום. בהנחה , מוצדקת בדרך כלל, שהוא בא להשפיע עלי, ולא רק לתת לי מידע אובייקטיבי, עלי אם כן, להשתנות, ושינוי, כמו שהזכרנו לעייל, זה מאיים ומפחיד. האינסטינקט ההישרדותי נחלץ להגן עלינו מפני השפעות זרות, שככאלו הן נתפשות כאיום על הזהות שלנו, על הקיום שלנו, כפי שאנו תופשים אותו ברגע נתון. ואז נוצרת התנגדות: התלמיד בבית הספר מנסה להתחמק מהשיעור, לא להקשיב, וכמוהו אך קצת אחרת, האדם הבוגר, חוסם ומנסה לסתור את המסר החדש בעזרת חרב הפיפיות שלו, הידע שלו, שהוא לפעמים אוהב ולעתים אויב, ומתוך בטחון עצמי ואגו, שהם הצד השני של הצורך להתגונן מפני השינוי, הוא דוחה את המסרים המוצעים לו, בלי לאפשר לעצמו לבחון אותם באופן אמתי וללא הטיות. בהתנגדות זו נתקלים מורים בבתי הספר, הורים מול ילדיהם, אנשים מבוגרים בכל שיחה או דיון שיש בו עמדות שונות, שהופכות עד מהרה לעמדות הגנה ומגננה, שלעיתים קרובות הופכות לעמדות התקפה ועימות.מסתבר שזו לא גזירת גורל, והאנושות מימייה הקדומים ידעה למצוא את הדרך להגיע לנפשו וליבו של האדם בלי להילחם בו ובלי לאיים עליו, ובעזרת הסיפור, לאפשר לו להיפתח לקבלה ולשינוי,  ולרתום אותו לתנועה, בתחושת בטחון ושליטה, על מסוע החיים.סיפורי התנ"ך והעמים הקדומים, המיתולוגיות השונות, התאטרון לדורותיו, הספרות מאז ועד עולם, החינוך המסורתי, השבטי והקהילתי, הספרות והקולנוע, כולם מספרים סיפורים, ובהצלחה רבה. מה שיש בו בסיפור שמצליח לנצח את הפחד הקמאי ואת ההתנגדות העמוקה שלנו לקבלה ולשינוי?הסוד של הסיפור כסוכן השינוי וההתפתחות המרכזי בתולדות האנושות טמון באופן המתוחכם בו הוא פועל עלינו. כשאנו שומעים סיפור, ומסתקרנים, מה שמושך אותנו הוא הלא ידוע. הסיפור תמיד מציג לנו מציאות אחרת מזו שאנו רואים, אם בכך שהוא מתייחס לתכנים שמעבר לתחום ההכרות שלנו, או שהוא מציג באופן אחר דברים המוכרים לנו. הסיפור על רומיאו ויוליה מרגש אותנו בכל פעם מחדש, כי הוא לא מדבר על הרוטינה של החיים שלנו, אלא על משהו אחר, לא ידוע, מסקרן. לשמוע סיפור זה להיכנס לתהליך ממכר, שמבשר בתחילתו על שינוי צפוי אך לא ידוע. ככה נבנית הדרמה, המתח לקראת ההרפיה שבסיום, הצורך לדעת מה יקרה והסיפוק המיוחל, כל אלו מטעינים אותנו רגשית בצפייה לפורקן.בכל סיפור אנו מצפים לגלות אולי תשובה חלקית לשאלה הגדולה שמקננת בנו, מה הסוד של השליטה בחיים ובשינוי.  וסקרנות זו מושכת אותנו, מתוך שאיפה פנימית הטבועה בנו, להתפתח ולגדול, לחפש משמעות, שליטה וביטחון. זו אותה השאיפה שאינסטינקט ההישרדות בולם אותה במקום שהוא מרגיש איום. הסיפור מושך אותנו בזרותו, והוא משתמש בתכונה העיקרית של האמנות – הזרה, הצגת דברים שלכאורה לא נוגעים בנו ולא מאימים עלינו,  באופן שונה, זר, מסתורי, ובהתאם מושך, מרגש, מעניין ומסקרן.הצעה זו מסבירה את הסקרנות לשמוע סיפורים, אבל איך נבין את התגובה שלנו לסיפורים שמושכים אותנו?כשאנו מוצאים עצמינו במהלך קריאת ספר, או צפייה בסרט, שמספרים לעתים על מאורעות ואנשים שחיו לפני מאות שנים, בארצות רחוקות, בדרך כלל בדמיונו של הסופר, מפוחדים עד כדי צעקה, או מרוגשים עד דמעות, אנו חווים משהו יותר משמעותי מהכרות עם עולם חדש ולא ידוע. היסוד האנושי שקיים בסיפורים, המבטא את מכלול ההקשרים של החיים האנושיים, רגשות, אמונות, מערכות יחסים ועוד, מזדקק מתוך הסיפור, ונוגע בנו במקום שהקשרים אלו קיימים בחיים שלנו. רגש הוא רגש, אהבה היא אהבה, כאב הוא כאב, ודרך המפגש עם הסיפורים אנו פוגשים מחדש את המקומות המשמעותיים בחיים שלנו, והסיפור האמתי במפגשים אלו הוא הסיפור שלנו.מה שאנו מקבלים מהמפגש הזה הוא לעיתים הזדמנות, לראות את מה שקורה לנו מהצד, מנקודת מבט אחרת. לעיתים זהו שיקוף אליו אנו לא תמיד מודעים של ההתלבטויות, הקשיים, האתגרים שמהם בנוי הסיפור שלנו, ובעזרת הסיפור החיצוני אנו לומדים אותם מחדש. לעיתים הסיפור נותן לנו הזדמנות להרגיש ולבטא מה שאנו לא מרשים לעצמינו בסיפור שלנו, לתת לעולם הרגשי שלנו להשתחרר, לחיות, ולהתרפא. לעיתים הם מציגים לנו מבט חדש על החיים, תובנה או תפישת עולם, שכשהם עומדים מולנו בשגרה, אנו מתנגדים להם. דרך הסיפור אנו לומדים לבחון אותם מזווית חדשה, ולקבל אותם או מהם לפי העניין.בסדנאות שאני מעביר בנושא זה אהובה עלי ,ועל השומעים המטאפורה הבאה:כשאנו רוצים לתת לצב גזר, ומגישים אותו לפיו, הוא בורח חזרה לתוך הבית שלו. הוא מרגיש איום, כי מישהו מבחוץ מנסה להגיע אליו, לחדור לאזור המוגן. מה עושים? מניחים את הגזר לפניו, ומתרחקים, מתחבאים. ואז, לאט לאט, הצב שולף את ראשו מתוך השריון שלנו, מביט ימינה ושמאלה, מוודא שאין סכנה קרובה, ונוגס בהנאה מהגזר. ואז, חוזר הביתה שבע, שמח וטוב לב.גם אנו מסתגרים בבית, בשריון, שהוא גם אזור הנוחות והביטחון,  וגם הכלוב שבולם אותנו מלצמוח. נזהרים מכל איום. אבל כשיש משהו ממש מפתה ומסקרן, אז מתעורר האינסטינקט של הגילוי והצמיחה. הסיפור פוגש אותנו במקום ניטרלי, לא מאיים. סיפור על רומיאו ויוליה? בכיף, זה לא עלי, זה עליהם והם כבר מזמן לא ואף פעם לא היו. אז למה לא. אבל גם שם כמו בכל סיפור טוב, יש משהו בשבילינו. הסיפור מתמצת חכמה, ניסיון חיים, אותנטיות אנושית, שנוגעת בנו, מלמדת, מרגשת ומרפאה.הפליא להסביר את הכוח הריפויי של הסיפור, גדול מספרי הסיפורים היהודיים, רבי נחמן מברסלב: ""העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגל לשינה ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם."[13]  בדבריו אנו רואים את הסיפור לפניו השונים, הצד המרגיע והנעים, והצד הנוגע, המעורר.הסיפור הוא לנו כקפסולה של חכמה וריפוי, שעוברת לה בזמן, ובכל פעם נוחתת בליבנו שהיא לו מזור. וגם אנו לא יודעים, מה יש שם, ואיך זה פועל, עלינו, אנו טועמים, ורואים כי טוב, וזה עובד גם בלי שנבין, לפעמים דווקא בגלל זה.לעיתים בסיפור אנו מוצאים פתרון לקונפליקט או דילמה אתם אנו מתמודדים, לעתים הוא מציע תובנות ביחס לשאלות של תפישת עולם ואמונות, מחבר אותנו לערכים ולמשמעות[14], לעיתים הוא מזמן לנו קבוצת התייחסות והזדהות, חוויה של שייכות לשבט או קהילה, חיבור אל הלא מודע[15] הפרטי והקולקטיבי ולמיתוסים קדומים, לפעמים הוא מספק לנו מושא להערצה ולחיקוי, גיבור[16] שסיפורו ודרך התמודדותו מעוררים בנו השראה, ומחזקים את האמון שלנו בעצמינו, קורה שהסיפור מעמת אותנו עם משמעויות ותכנים שאנו לא מוכנים להתבונן להם בעיניים, ודרך הסיפור רואים אותם נכוחה[17], לעיתים כוחו בכך שהוא מאפשר לנו להיות בנוכחות עם רגשות מורכבים שאנו מפחדים לתת לה מקום, כי אנו מפחדים מהרגש ומהכאב שפעמים רבות מתלווה אליו, והסיפור יוצר סימולציה של אזור בטוח בו מותר וכדאי להרגיש, ועם הנוכחות הזו בא גם כוחו המרפא של הסיפור.האופן בו שובה הסיפור את ליבינו, מביא אותנו לתחושה של התמסרות. שכשאנו שקועים בסיפור אנו מגיעים, בדומה למה קורה לנו כשאנו משחקים, או כשאנו שקועים בעשיה המעוררת בנו תשוקה, למצב של זרימה (FLOW)  רגשית. אפשר לאבד את חוש הזמן, לא לשים לב למה שקורה סביבנו, להיות מאוחדים עם החוויה. אפשר לראות זאת כחוויה של טעינה אנרגטית. כשיוצאים ממנה מרגישים שמשהו קרה בפנים. סערה של תחושות, רגשות ומחשבות. השילוב של תחושת התמסרות, רגשות חיוביים ומשמעות, מביא לדעתו של פרופ' מרטין סליגמן[18] בספרו: "אושר אמתי", לחוויה של אושר.הכוח המופלא של הסיפור עבורי הוא תהליך ספיראלי, כמו בסיפור האוצר מתחת לגשר[19], וכמו בסיפור "האלכימאי" של פאולו קואלו, בו יוצא האדם משריונו, מבין קירותיו, למסע, למפגש עם משהו חדש ורחוק, מקבל מה שמקבל, וחוזר הביתה, אבל אחרת.סיפור טוב הוא כמו יין טוב, צריך לתת לו להיפתח כדי ליהנות מטעמו המשובח. אנו פותחים סיפור על ידי שאלות וחקירה, כדי לגלות מה עוד יש במה שכתוב ומה שלא, בשורות ובין השורות. בהנגשה של סיפור לשומעים כדאי להשאיר לכל אחד מהם מקום להיות עם הסיפור וליצור בעצמו ומעצמו את המפגש הייחודי שלו עם הסיפור.רבי נחמן מברסלב סיפר שכשהיה קטן, הגיע חסיד זקן לעיירה, ובשולחן השבת סיפר סיפורים חסידיים, הוא סיפר, אמר רבי נחמן, מה שהוא סיפר, ואני שמעתי מה שאני שמעתי. כל אחד שומע ומקבל מהסיפור את מה שנכון לו. הסיפור מספיק גדול, רחב ועמוק, כדי לאפשר לכל אחד את המקום שלו. המפגש עם הסיפור הוא בדרך כלל בן 3 שלבים, שהמעבר ביניהם, במידה והתהליך לא מונחה, יכול להיות מהיר ולא מודע.שלב ראשון - הסיטואציה: הסיפור עצמו, מה שקורה בו, מה שלא קורה בו, והאופן בו אנו מספרים לעצמינו את הסיפור. ככל שהסיפור מורכב יותר, העיסוק בסיטואציה מאתגר יותר ומעודד סקרנות לנתח ולהבין מה בעצם קורה פה.שלב שני - אבסטרקציה: הפרשנות שאנו נותנים לסיטואציה בהקשר כלל אנושי ועל זמני. מזהים מודלים של מערכות יחסים והתמודדויות שעומדים בפני עצמם גם מעבר לסיטואציה הסיפורים.שלב שלישי - פרסונליזציה: המקום בו התכנים של הסיפור שאנו מקבלים בשלב הראשון בעזרת הפרשנות וההפשטה שנתנו להם בשלב השני, פוגשים אותנו באופן אישי ונוגעים בחיינו[20].הסיפור אם כן שייך קודם כל למישור התפישה האנושית את המציאות, והוא מגדיר את התקשרות הבסיסית של כל אדם, קודם בין המציאות לבינו. מרחב המשמעות שהסיפור מאפשר לנו, מסייע לנו לייצר מרווח בינינו לבין מה שקורה, כמו ברכב, להוציא מהילוך, להעביר לניוטרל, לבחון את הסיפור ולעדכן אותו לפי הצורך, לצאת ממנו לעריכה כדי להיכנס מחדש,  לגייס משאבים פנימיים הדרושים להניע את הסיפור שלנו, ולשלב את המנוע להילוך הבא. לעיתים קרובות אנו נתקעים בסיפור ללא מוצא, כזה שלא משרת אותנו אלא פוגע בנו. במקרים אלו דרך התמודדות אפשרית, היא יצירת מרווח בינינו לבין הסיפור התוקע, ויצירת מקום לסיפור חדש ומועיל יותר[21].בנוסף לכך, הסיפור מהווה בסיס לתקשורת הבין אישית. גם במישור זה הוא יכול לשמש כמנוע לקידום, להנעה, לתמיכה ולצמיחה, אך לעיתים להפוך לכלי משחית, בעיצוב תפישות וסיפורים משחיתים ובמניפולציה שבעזרתה במקום לסייע לבני האדם לשלוט בחייהם, היא משמשת לשליטה, ניצול ודיכוי.כך שלטוב ולרע הסיפור היה, הווה ויהיה אתנו, הוא מסע חיינו, וזה הסיפור כולו, והאתגר הוא לא להינעל בתפקיד בתוך הסיפור אלא להיות עורכו ואף מחברו, כדי להשפיע על מה שקורה בו באופן הטוב ביותר.  [1] וויליאם שייקספיר, "הסופה"[2] מתוך אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול.[3] הרקליטוס[4] Anaïs Nin[5] אשליה כמובן, אבל נוחה[6] המונח עשר הספירות מייצג בקבלה את 10 תכונות היסוד שהשילובים ביניהן יוצרים את מגוון הפנים של המציאות, את סיפורו של העולם.[7] במשל המערה אפלטון מתאר מצב מדומה שבו אסירים כלואים וכבולים במערה ורואים רק את הצלליות של מה שקיים בחוץ. כמוהם גם אנו רואים רק את מה שנראה לנו כעולם הממשי, אבל לא כך הוא. צלליהן של הצורות והדמויות שעל קיר מערת האסירים נראים להם כ״מציאות״, אך אפלטון מבהיר שהצללים שעל הקיר הם רק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה ולא המציאות עצמה. בשלב מסוים במשל, מצליח להשתחרר אחד האסירים ויוצא החוצה. הוא רואה את העולם האמיתי וחוזר כדי לספר לחבריו עליו. הם לא מאמינים שהעולם שהם רואים, באופן צלליות שעל הקיר, הוא לא העולם האמיתי. הפוליטיאה, ז'[8] הפילוסוף עמנואל קאנט ערך הבחנה בין הדבר כשלעצמו, כלומר מה שיש באמת, לבין עולם התופעות שהוא העולם שאנו מכירים. בעולם הקולנוע נוצרו מספר סרטים שבנויים על הפער בין מה שאנו תופשים למה שקיים בפועל, כמו הסרט מטריקס, שמניח שכל החוויה האנושית היא יצירה של חייזרים בעלת תבונה מתקדמת ביותר, שיצרו עבורנו את אשליית המציאות, וכמו הסרט "המופע של טרומן" סיפורו של אדם שמרגע לידתו חי במציאות מדומה אותה בנו עבורו וחייו הם בעצם תוכנית ריאלטי שהעולם צופה בה ובו, עד הרגע שהוא מחליט לצאת מהסיפור שחיברו עבורו לחיים האמתיים.[9] מתוך שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, סטיבן קובי, הוצ' אור עולם, 1996 עמ' 33.[10] בהשמטות ושינויים קלים, מתוך "המקום הנכון", ד"ר קן רובינסון, הוצאת כתר, עמ' 15-17.[11] ביקורת התבונה הטהורה. לפי קאנט אין לנו מגע אם המציאות כפי שהיא, הדבר כשלעצמו, אלא עם התופעות של המציאות, כשכלי התפישה האפריוריים הם הזמן והמרחב.[12] סיפור הוא גם מעשייה, וגם "מעשה" בלשון החסידית.[13] חיי מוהר"ן כ"ה[14] ויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", פיתח את הגישה הלוגותרפית בעקבות ניסיונו האישי כניצול מחנות ההשמדה הנאצים, שבמוקדה שתי תובנות עיקריות: ההבנה שהמניע האנושי המשמעותי ביותר הוא המשמעות שהאדם מחפש ונותן לחייו, וההבנה שהחרות האמתית והיחידה היא ביכולת האנושית לבחור את ההתייחסות שלנו למה שקורה לנו.[15] קארל יונג, מתלמידי פרויד, פיתח את מושג "הלא מודע הקולקטיבי" שהוא אוסף של חוויות ודימויים שנוצרו בתרבויות קדומות המעצבות את התודעה והאישיות של כל אדם ואדם.[16] ג'וזף קמפל מתלמידי קארל יונג פיתח את מקומו של המיתוס בחוויה האנושית, כשכל מסע חיים הוא שיקוף של מודל "מסע הגיבור בעל אלף הפרצופים", לא כמקור היסטורי רחוק, אלא כמודל מעצב חיים כאן ועכשיו.[17] לאחר שדוד המלך שלח את אוריה החיתי למות בקרב ולקח את בת שבע אשתו לאשה, מספר לו נתן הנביא סיפור על אדם שגזל מחברו העני את כבשתו היחידה, משל "כבשת הרש", דוד הגיב לסיפור באמרו "בן מות האיש הזה" ולבסוף הכיר בכך שהסיפור הוא עליו עצמו, ובעקבות כך התמלא חרטה. (שמואל ב' פרק י"ב), ראה הסיפור המלא בנספחים בסוף הספר. [18] נחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית המהווה את הבסיס הפסיכולוגי לתורת האימון.[19] מובא להלן ובסוף הספר.[20] הרחבה והדגמה ל3 השלבים בפירוש לסיפור: "האוצר מתחת לגשר"[21] שיטת הטיפול הנרטיבי פותחה על ידי מייקל וייט ודוד אפסטון ובמרכזה חיבור (Reauthoring) סיפור אלטרנטיבי חיובי וסתגלני יותר לחייו של המטופל.