סיפור טוב
חלק ראשון
אני עומדת ברמזור, בדרך לאסוף את בני הצעיר, כדי שנגיע יחד לפתיחת התערוכה של בני המבוגר יותר, כשפתאום אני מבחינה שמסך הטלפון הסלולרי חשוך. אין ווייז. גם אין טלפון להודיע שאין ווייז. הרמזור מתחלף לירוק. תחשבי, תרגעי, הכל טוב. נסיעה קצרה עד תחנת הדלק הקרובה. אני יורדת מהכביש הראשי, נכנסת ומחנה בצד. נגיעה במסך – שום כלום. חיזוק חיבור הכבל המטעין לטלפון – ללא הועיל. שחור נשאר שחור. מת לגמרי. משחררת אותו מאחיזתו, יוצאת מהרכב ופוסעת לפנים התחנה. המתדלק, שהוא גם המוכר, יחיד בתחנה, מתווכח בחוץ עם איזו נהגת שתידלקה. סבלנות, תרגעי. הכל טוב. תוך שאני מחכה נכנס בחור צעיר, עם טלפון ביד. אני פונה ומבקשת אם אפשר להתקשר, כי שלי מת ואין לי ווייז ואין טלפון והבן מחכה.
בכיף, בשמחה. כמובן, מה המספר, הוא אומר בחיוך. אני זוכרת את הספרות הראשונות, לא מצליחה להיזכר בהמשך. מספר הטלפון של הבן השני כן בראש, מהתחלה עד הסוף. הוא מתקשר בהתאם, אני מקשיבה. אין תשובה. גם של הבת הגדולה אני זוכרת. מתקשר. אין תשובה. גם של אבא שלהם. כנ"ל. את של אחי אני גם זוכרת, וזהו. סיכוי אחרון. שני צלצולים והוא עונה.
בשיחת ועידה אני מעדכנת את הבן הצעיר, ומחליטים שאסע ישר לתערוכה, והוא כבר יגיע עם רכב של חבר. אני מיד מסביר לך איך לנסוע לגלריה, אומר הבחור. נכנס לווייז, בודק ומסביר לי במדויק, וגם רושם על דף שנמצא שם. ואל תדאגי, יש לך שילוט ברור. ועוד לפני שהוא פוסע לצאת, אומר שאם מישהו יתקשר הוא כבר יעדכן. כל כך בא לי לחבק אותו, אבל אני נמנעת. בחור צעיר, אישה מבוגרת. והחינוך השמרני כמובן.
הוא לדרכו. אני לרכב. משננת את הוראות הנסיעה: בצומת שמאלה, אחר כך לכביש העוקף המהיר, לרדת במחלף. בעמדת התשלום בכניסה למנהרות, אני מעיפה מבט בדף. כן, אני זוכרת נכון. הלאה. תוך זמן קצר מגיעה. הבן והבת מחכים לי בכניסה, שם אני מחנה.
חלק שני
למחרת אני בודקת מעבדות תיקון אצלי בעיר. מסתבר שישנן לא מעט כאלה. נעזרת בחוות דעת. מחליטה ללכת על אחת שזכתה לדירוג הגבוה האפשרי, ויש גם המלצות כתובות של לא מעט לקוחות. מתקשרת, מבררת. גם מתקנים, גם מוכרים. וכן, אני יודעת איך להגיע, תודה.
שעת בוקר מאוחרת, הדרך פנוייה. אפילו יש מקום חנייה פנוי. עם המעבר בדלת, נשמע צלצול פעמון. מהחדר האחורי – המעבדה, יוצא בחור. זו אני שהתקשרתי, והנה, כך קרה, ומה אתה אומר. הוא מקשיב, מתבונן, ממתין שאסיים. סביר שזו הסוללה, הוא אומר. יקח עשרים דקות לבדוק ולהחליף. את רוצה בינתיים לשתות משהו?
לא, תודה. יש לי מים ברכב. בחוץ, לצד אחת החנויות, אני מוצאת על הרצפה ערמת מקומונים. לוקחת אחד, אוספת גם את הבקבוק עם המים, וחוזרת ומחכה. בדיוק עשרים דקות אחרי שנקבעה ההבחנה, כמובטח, הוא יוצא עם הטלפון ביד אחת, הסוללה המשומשת ביד השנייה. המסך צבעוני, מאיר פנים. זה יחזיק שנתיים, שנתיים וחצי, הוא אומר. אני משלמת את הסכום כפי שנקבע, סביר בהחלט, פחות מהמקסימום שאפשר היה לבקש. יוצאת משם בשמחה. גם כי הטלפון חזר למוטב, אבל בעיקר כי בתוך יממה אחת חזר אלי האמון בטוב.
אני עומדת ברמזור, בדרך לאסוף את בני הצעיר, כדי שנגיע יחד לפתיחת התערוכה של בני המבוגר יותר, כשפתאום אני מבחינה שמסך הטלפון הסלולרי חשוך. אין ווייז. גם אין טלפון להודיע שאין ווייז. הרמזור מתחלף לירוק. תחשבי, תרגעי, הכל טוב. נסיעה קצרה עד תחנת הדלק הקרובה. אני יורדת מהכביש הראשי, נכנסת ומחנה בצד. נגיעה במסך – שום כלום. חיזוק חיבור הכבל המטעין לטלפון – ללא הועיל. שחור נשאר שחור. מת לגמרי. משחררת אותו מאחיזתו, יוצאת מהרכב ופוסעת לפנים התחנה. המתדלק, שהוא גם המוכר, יחיד בתחנה, מתווכח בחוץ עם איזו נהגת שתידלקה. סבלנות, תרגעי. הכל טוב. תוך שאני מחכה נכנס בחור צעיר, עם טלפון ביד. אני פונה ומבקשת אם אפשר להתקשר, כי שלי מת ואין לי ווייז ואין טלפון והבן מחכה.
בכיף, בשמחה. כמובן, מה המספר, הוא אומר בחיוך. אני זוכרת את הספרות הראשונות, לא מצליחה להיזכר בהמשך. מספר הטלפון של הבן השני כן בראש, מהתחלה עד הסוף. הוא מתקשר בהתאם, אני מקשיבה. אין תשובה. גם של הבת הגדולה אני זוכרת. מתקשר. אין תשובה. גם של אבא שלהם. כנ"ל. את של אחי אני גם זוכרת, וזהו. סיכוי אחרון. שני צלצולים והוא עונה.
בשיחת ועידה אני מעדכנת את הבן הצעיר, ומחליטים שאסע ישר לתערוכה, והוא כבר יגיע עם רכב של חבר. אני מיד מסביר לך איך לנסוע לגלריה, אומר הבחור. נכנס לווייז, בודק ומסביר לי במדויק, וגם רושם על דף שנמצא שם. ואל תדאגי, יש לך שילוט ברור. ועוד לפני שהוא פוסע לצאת, אומר שאם מישהו יתקשר הוא כבר יעדכן. כל כך בא לי לחבק אותו, אבל אני נמנעת. בחור צעיר, אישה מבוגרת. והחינוך השמרני כמובן.
הוא לדרכו. אני לרכב. משננת את הוראות הנסיעה: בצומת שמאלה, אחר כך לכביש העוקף המהיר, לרדת במחלף. בעמדת התשלום בכניסה למנהרות, אני מעיפה מבט בדף. כן, אני זוכרת נכון. הלאה. תוך זמן קצר מגיעה. הבן והבת מחכים לי בכניסה, שם אני מחנה.
חלק שני
למחרת אני בודקת מעבדות תיקון אצלי בעיר. מסתבר שישנן לא מעט כאלה. נעזרת בחוות דעת. מחליטה ללכת על אחת שזכתה לדירוג הגבוה האפשרי, ויש גם המלצות כתובות של לא מעט לקוחות. מתקשרת, מבררת. גם מתקנים, גם מוכרים. וכן, אני יודעת איך להגיע, תודה.
שעת בוקר מאוחרת, הדרך פנוייה. אפילו יש מקום חנייה פנוי. עם המעבר בדלת, נשמע צלצול פעמון. מהחדר האחורי – המעבדה, יוצא בחור. זו אני שהתקשרתי, והנה, כך קרה, ומה אתה אומר. הוא מקשיב, מתבונן, ממתין שאסיים. סביר שזו הסוללה, הוא אומר. יקח עשרים דקות לבדוק ולהחליף. את רוצה בינתיים לשתות משהו?
לא, תודה. יש לי מים ברכב. בחוץ, לצד אחת החנויות, אני מוצאת על הרצפה ערמת מקומונים. לוקחת אחד, אוספת גם את הבקבוק עם המים, וחוזרת ומחכה. בדיוק עשרים דקות אחרי שנקבעה ההבחנה, כמובטח, הוא יוצא עם הטלפון ביד אחת, הסוללה המשומשת ביד השנייה. המסך צבעוני, מאיר פנים. זה יחזיק שנתיים, שנתיים וחצי, הוא אומר. אני משלמת את הסכום כפי שנקבע, סביר בהחלט, פחות מהמקסימום שאפשר היה לבקש. יוצאת משם בשמחה. גם כי הטלפון חזר למוטב, אבל בעיקר כי בתוך יממה אחת חזר אלי האמון בטוב.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
למה נפגם אימונך בטוב? ומה עשה לך כל כך רע? התלות הנוראית באזור הנוחות? הרי מצאת פתרון לכל המצב? השתמשת בתחכום ,היי גאה בו...
את בגילך כמו כל חבריך לגיל נכנסת ללחץ שנבע מאי נוחות שבהרגל, שבעצם נגרם מטכנופוביה,
אך בגלל זה להפסיק להאמין בטוב?...נו! !! !!!
Y M I
אמוני בעצמי לא נפגע. תפקדתי היטב במצב לא נוח.
אמוני באחרים, קורה שהוא נפגע, מתערער, וזאת כשאני פוגשת התנהגויות שאינן מכבדות את הזולת, שאינן מגלות אמפטיה.
לכך כוונתי.
באו המקרים האלה לפתחי ואיזנו, ועשו חסד.
לאמונך בטוב אין שום קשר לאמונך בעצמך,עקב אמונך בעצמך מצאת את פתרונך
בכל מצב שהוא שבעולם האמיני בטוב וחשבי חיובי ואז רק החיוב יקרה על דרכך
טכנופוביה קימת אבל איך להתגבר עליה זה האמון שלך בעצמך
כה לחי
Y M I
אימוג'י ם: לב ונורה מוארת ):
למירה אימוג'י נבוך
כי אפסו המילים.
כל תגובה מתקבלת בברכה :)
על מתן עזרה, איש לרעהו, בעת מצוקה, מלווה באדיבות ורצון כנה לעזור.
לא פחות חשובה הכרת התודה מצד המקבל/ת,
הכרת תודה, גורמת סיפוק לנותן/ת, ורצון להמשיך לעזור לזולת.
אכן סיפור טוב, מירה. (פרח).