מוטקה > בלוגים > הבלוג של אסתי טל > "ונצואלה" מאת אוהד נהרין בביצוע מהמם של להקת מחול בת-שבע במשכן לאמנויות הבמה - מופע ייחודי רב-מימדים ומסקרן, הניתן לפרשנות אישית כיד הדמיון.

"ונצואלה" מאת אוהד נהרין בביצוע מהמם של להקת מחול בת-שבע במשכן לאמנויות הבמה - מופע ייחודי רב-מימדים ומסקרן, הניתן לפרשנות אישית כיד הדמיון.

"ונצואלה" מאת אוהד נהרין בביצוע מהמם של להקת מחול בת-שבע במשכן לאמנויות הבמה - מופע ייחודי רב-מימדים ומסקרן, הניתן לפרשנות אישית כיד הדמיון.





ב"ונצואלה" חוקרים נהרין והרקדנים את הדיאלוג המורכב בין התנועה לתוכן שהיא מייצגת ואת הקונפליקט ביניהם. ביצירה, נהרין בודק איך ניתן לכלול את הצופים בעושר האפשרויות הזה ובחופש הבחירה שגלום בו.
 
כובשים את הבמה
 
מוסיקה ווקלית גרגוריאנית מהדהדת בחלל, נשמעת כמו קינת אבל הבוקעת ממקדש עלום. על הבמה נעה קבוצת רקדנים, הנראים כדבוקה שאיזה כוח מסתורי מניע אותה באיטיות לצלילי השירה.
שני רקדנים נפרדים לפתע מחבריהם, נעמדים בתנוחה של רקדני נשף ובהמשך, על רקע המוסיקה הדתית, מתחולל נשף ריקודים דרום אמריקנים, מעין מפגש בין שני רבדים שאינם מתאימים, אך מעוררים את הדמיון.
 
התמונה משתנה במהירות כמו בסרט. הרקדנים נעים על הבמה בריצה, בקפיצות, כשעוד רקדנים מצטרפים לסט וממלאים את הבמה, עד שלרגע דימיתי שאני צופה בתחרות של ענף ספורט כלשהו.
 
על היצירה, המתאפיינת במבנה מיוחד, בריקוד לעילא ולעילא ובמוסיקה המטלטלת את הגוף והנשמה, חושב נהרין לדבריו, כבר 60 שנה. "יצרתי בעצם עבודה של 40 דקות. חילקתי את הלהקה לשתי קבוצות ואנחנו עושים את 40 הדקות האלו פעמיים ברצף. העבודה בנויה מהחיבור של הרצפים האלו", מתאר נהרין, "הכוריאוגרפיה חוזרת על עצמה. מה שלא חוזר על עצמו הם אלמנטים שקשורים למוסיקה, לתאורה". לתפיסתו, בדרך כלל כשרואים עבודה גם בפעם הראשונה היא תמיד מעוררת נקודות התייחסות לרעיונות, לרגשות שלנו. מנסים גם להרגיש מה היוצר חשב. נקודת ההתייחסות שייכת קודם כל לזה שראינו כבר את הקטע הזה 40 דקות וזה גורם לחוויית צפייה אחרת.
כלומר, מטרתו של נהרין בכך שהוא חוזר פעמיים על אותה יצירה – שגם היא בנויה כקולאז' של סצנות עם קולאז' מוסיקלי שונה – היא שהצופה יבחן מה השתנה אצלו בעקבות הצירופים החדשים. מה הוא זוכר מהגרסה הראשונה ומה נמחק בצפייה בפעם השנייה. מה התפוגג בזיכרונו ומה הותיר חותם עכשיו.
 
ונצואלה, שם המופע, נובע אולי מכך שנהרין משתמש בחומרים תנועתיים המזוהים עם ריקודי נשף דרום אמריקנים, בעיקר טנגו אמריקני, שאותו ביצעו הרקדנים בוירטואוזיות הראויה לשבח.
"סיפור מחולי מספר את הסיפור שלו בעזרת התנועה ומאוד בעזרת היכולת של הרקדנים לפרש את מה שאני עושה", מסביר נהרין, "אני קודם כל רוצה שהקהל יכיל את כל הדברים האלה ובייחוד יבחין בפרוש, וכשהוא עושה את זה, הוא מבין בעצם אותי כיוצר, ואז הוא יכול בעצם גם לפרש".
 
אני מתארת לעצמי שכל אדם חווה באופן שונה את המתחולל על הבמה, בהתבסס על עולמו הפנימי. אני חשתי שאני מרחפת בעולם אחר, הדמיון שלי עבד בקצב דפיקות הלב. 40 הדקות הראשונות נגמרו במוסיקה אלקטרונית שהווליום שלה הלך והתחזק ונעשה צורמני ובלתי נסבל. הדימוי שעלה לנגד עיני הוא התפרצות איתני הטבע או שימוש בנשק השמדה המוני המוחק אותנו מעל פני האדמה.
 
טוב שהחלק השני נרקד למוסיקה קצבית יותר, מלווה בשירה של זמרת נפלאה מסרטי בוליווד, שיצקה אווירה עכשווית ואופטימית יותר.
 
כשיצאתי מהאולם חשתי כאילו הפיחו בי אנרגיה מחודשת של חיוניות ושמחה. כשהגעתי הביתה התחלתי לרקוד מול המראה הענקית הניצבת בסלון דירתי בניסיון לשחזר את תנועות המחול של הרקדנים, כשחיוך נסוך על פני.
המופע הותיר בי חותם שנצרב בזיכרוני. כיף בלתי רגיל.
 
המשתתפים: רקדני להקת בת-שבע,
איתי אקסלרד (ישראל), אימרה ואן אופסטל (הולנד), בילי בארי (ארה"ב), יעל בן-עזר (ישראל), בן גרין (ארה"ב), צ'יאקי הוריטה (יפן), ארז זוהר (ישראל), עדי זלטין (ישראל), מתן כהן (ישראל), רני לבצלטר (ישראל), הוגו מרמלדה (פורטוגל), ארי נקמורה (יפן), יוני סימון (ישראל), חני סירקיס (ישראל), אמליה סמית' (קנדה), צ'אנוונג קים (קוריאה), ניצן רסלר (ישראל), קייל שוריך (ארה"ב), מעיין שיינפלד (ישראל)
 
היוצרים: אוהד נהרין וארי נקמורה,
אריאל כהן: אסיסטנט לאוהד נהרין וארי נקמורה.
 
עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט
עיצוב תלבושות: ארי נקמורה
יועץ מוסיקלי: נדב ברנע
 
הדרכת רקדנים: נטשה פטרובה. אסיסטנט: עמרי משיעל
 
משך המופע: כ-80 דקות. מומלץ ביותר.
 
 
 
 
 
תגובות  0  אהבו 

1309
כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
פוסטים אחרונים

ניסים ונפלאות
בודקת אם אתם עדיין קיימים בעידן הבלבלת הקורונטית. אודליה
לקריאת הפוסט
"לילה בפריז" השאנסונים הגדולים של כל הזמנים
צילום: באדיבות תיאטרון הקאמרי מסע לילי קסום בעיר האורות לצלילי מיטב שיריהם של אדית פיאף, ז'אק ברל, שארל...
לקריאת הפוסט
תחושת בטן - דרמה משפחתית שעולה על במת תיאטרון הקאמרי
צילום: גבריאל בהרליה. תחושת בטן עוסקת בחופש הבחירה של נשים בתקופתנו: לגבי גופן, מסלול חייהן והייעוד שלהן...
לקריאת הפוסט

מוטק’ה גם בפייסבוק
למעלה
חזרה