לא כל יום... כיפורים
לא כל יום... כיפורים
(יום של חוויה אישית, נכתב לפני יותר מעשור)
- מאת רמיאב -
יום אחד של שקט ושלווה יש במדינתנו. כל מי שמאמין או יש בו יותר מקצת מסורת, צם ואף מבלה את היום בבית הכנסת. ואני ביליתי אחרת כפי שתקראו...
מדי פעם, לעתים רחוקות, עובר אמבולנס או רכב עם תווית של בית חולים או רופא. לעתים חולף רכב פרטי המוביל חולה או סתם שובב שהחליט להסתכן.
בעוונותיי, גם אני הייתי מתנדב במדים, במסגרת המשא"ז במשטרת ישראל במשך 33 שנים. כדי להוסיף חטא על עוון הסכמתי במשך מספר שנים לקיים תורנות, עם חבר ביום הכיפורים, בניידת משטרה, ברחבי עירי גבעתיים. נהיגת ניידת עם פנסים כחולים מהבהבים, ביום כזה במשך 6 שעות, אינה תענוג גדול, אבל עיסוק מעניין המביא סיפוק רב של נתינה.
עם היציאה לרחוב הראשי נסעתי באיטיות, בין עשרות ילדים על אופניים. החל בילדים בני 3-4 על תלת אופן, או מן מכוניות פלסטיק הנשלטות ברגליים, מלווים במבוגרים, או "ג'יפים" קטנים ממונעים נהוגים בידי ילדי גיל הגן, ועד לנערים ונערות הטסים על אופני ספורט. חלקם נוסעים כחוק לימין לדרך, חלקם בכיוונים הפוכים וחלקם במעגלים או בזיג-זג של אלכסונים. רובם חסרי ניסיון שאפילו מתקשים לעצור כשצריכים. נפילות הן מראה שכיח.
לפתע הודיעו לנו בקשר כי אבד ילד. אמו ממתינה ברחוב וייצמן פינת רמב"ם. מיהרנו באיטיות הנדרשת לשם. במקום עמדה אישה מבוהלת. היא סיפרה לנו שיצאה לטייל עם בנה בן ה-8. הוא רכב על אופניים. לפתע פנה לאחת הסמטאות, נעלם ולא חזר. כל זה קרה לפני כשעה, היא חזרה הביתה והוא לא שב. היא מתרוצצת ברחובות עם עוד מספר בני משפחה. הילד איננו.
העלנו אותה לניידת, כדי שתזהה את בנה, והתחלנו בסריקה ממונעת דרך כל הרחובות הסמוכים כשאנו מתרחקים והולכים ממרכז האירוע. במרחק כ-2 ק"מ האישה ראתה את הילד יושב על שפת המדרכה ובוכה. הוא לא מצא את דרכו. השבנו אותם בניידת לביתם.
המשכנו למרכז העיר, מפלסים באיטיות ובזהירות את דרכה של הניידת, בין רוכבי אופניים וילדים המתרוצצים בשמחה על הכביש. קרוב למרכז העיר, ברחוב כצנלסון, אין מעבר לרכב. על הכביש מספר כסאות נוח, כסאות רגילים, עגלות ילדים, לול תינוקות ואפילו שולחן קטן וכ-15 מבוגרים יושבים ושרועים כשסביבם המון ילדים.
ירדנו מהניידת וביקשנו אותם לעלות למדרכה הרחבה והריקה שלידם. הם כעסו מאוד.
"מה פתאום? היום יום כיפור !!! מותר להיות על הכביש !!! " צעקו עלינו, בתוספת קללות וכינויים מעליבים.
רק אחרי שהצלחנו לדבר ולהסביר כי הכביש חייב להישאר פנוי לנסיעה חופשית של אמבולנסים ורכב כיבוי, שאותם אסור לעכב, הסכימו לפנות את הכביש מהכיסאות ושאר המושבים.
בעיקולו של כביש רחב מימדים, ברחוב משמר הירדן, מסומן במרכזו פס לבן, למניעת עקיפה.
נסענו לאיטנו מצדו הימני. על הפס הלבן הולך איש צעיר כשלפניו מדווש ילד, כמעט בן 3, על תלת-אופן. עצרתי לידו ושאלתי,
"למה באמצע הכביש?"
"יום כיפור היום." הוא ענה.
"אז אתה מלמד אותו לנסוע על אמצע הכביש?"
"למה לא?"
"אתה חושב שהילד הקטן יודע מה ההבדל בין יום כיפור ליום רגיל? אתה בטוח שמחרתיים הוא לא ירד לכביש באופניים שלו כי אבא מרשה לו?"
"אתה יודע מה? אתה צודק." אמר ועלה עם הילד למדרכה.
שעת צהריים. אנחנו ממשיכים בסיור. נסענו לאורך דרך רבין, רחוב רחב, מתקרבים לצומת כביש האלוף שדה. אני נוהג באיטיות רבה.
מימיני, בין המדרכה למגרשי הבתים, קיר-חומה דקורטיבי וגבוה המשמש כהגנה אקוסטית לבתים מהרעשים בכביש.
לפתע, אני מבחין, לפני מצד ימין, שמתוך פתח להולכי רגל בחומה האקוסטית, מזנק זוג אופניים, כשעליו ילד כבן 10. הוא חוצה את המדרכה וטס במהירות אל מרכז הכביש, ממש לפני הניידת. בלמתי בכל כוחי ולא פגעתי בו, הוא היה כ-10 ס"מ מהפגוש הקדמי. המשיך עוד 2-3 מטרים ונפל מפוחד משמאלנו. חברי לניידת נזרק קדימה ונבלם בחגורת הבטיחות, הוא כל כך נבהל שהיה משותק וחיוור לרגע. גם אני קיבלתי דפיקות לב מואצות. יצאנו מהרכב ונגשנו לילד שלמזלו לא נפגע. הורדנו אותו ואת אופניו מהכביש.
"ככה מתפרצים לכביש? למה עשית את זה? השתגעת?" שאלתי.
"היום יום כיפור ואין מכוניות..." הוא ענה מתייפח קלות.
הסתבר שהוא גר די קרוב מעבר לחומה. שלחנו אותו להביא את הוריו כדי שיקבלו את האופניים. אחותו הגדולה יותר שהייתה בסביבה באה וחיכתה אתנו. ההורים לא באו. השארנו בידיה את האופניים ונסענו בדרך עוקפת לביתו של הילד. פתחה לנו גברת בעלת חזות דתית, שהחלה לצרוח עלינו.
"מה עשיתם לילד שהוא כל כך בוכה? "
"תשאלי אותו!"
"הוא בוכה במיטה ולא מדבר. מה עשיתם לו?!! ככה עושים לילד???"
"אם את אישה מאמינה את צריכה לברך שעדיין יש לך ילד..." אמרתי. "מי שנותן לילד כזה לרכוב בכבישים, ובעיקר ביום כיפור, צריך לברך..."
הסברנו לה מה קרה ואיך קרה ולמה בנה נשאר חי.
היא פרצה בבכי והודתה לנו.
אחר הצהריים, המשמרת כמעט הסתיימה. אישה רצה ברחוב ומנפנפת בבקשה שנעצור.
"מה קרה" שאל חברי.
"איפה אפשר היום להשיג מונית?" היא שואלת.
"מונית ביום כיפור? השתגעת?"
"הבן שלי, בן 12 נסע עם כל הכיתה שלו על אופניים מגבעתיים לטייל בתל אביב. הייתה שם תאונה. טלפנו לי שהוא בחדר מיון באיכילוב. אני מוכרחה להיות שם. אני דואגת..."
"עלי לניידת!" אמרתי.
נסענו לאט, מהר ככל שיכולנו, בין רוכבי האופניים והולכי הרגל ה"ספורטיביים". הורדנו אותה, לקול תודותיה, בבית החולים בתל אביב וחזרנו לסיום המשמרת. * * * כן, אלה כמה פכים קטנים אודות בילוי מסוג אחר ביום הכיפורים. בימים דומים בשנים אחרות חווינו עוד אירועים כמו שוד אופניים, טיפול בתאונות של ילדים בשיתוף מד"א, זקן שאיבד את דרכו וכיוצא באלה וגם פגשנו דתיים שבירכונו על עבודתנו החשובה והיו גם שקיללו אותנו ועוד ועוד... * * * כך אהבתי לבלות את זה היום שבו מתכפרים העוונות שבין האדם לאותו "מקום" שאותו אדם בחר להאמין בו, או בין אדם לחברו. או שסתם, כמסורת אבות, ממשיכים במנהג הקבוע לנסות לקבל כפרה, אפילו אם לא חטאו...
גמר חתימה טובה לכל הקוראים.
שתזכו לקיים מצוות שבין אדם לאדם (אפילו לא חברו...) ולא תזדקקו לסליחות וכפרות.
כל הזכויות שמורות ©
(יום של חוויה אישית, נכתב לפני יותר מעשור)
- מאת רמיאב -
יום אחד של שקט ושלווה יש במדינתנו. כל מי שמאמין או יש בו יותר מקצת מסורת, צם ואף מבלה את היום בבית הכנסת. ואני ביליתי אחרת כפי שתקראו...
מדי פעם, לעתים רחוקות, עובר אמבולנס או רכב עם תווית של בית חולים או רופא. לעתים חולף רכב פרטי המוביל חולה או סתם שובב שהחליט להסתכן.
בעוונותיי, גם אני הייתי מתנדב במדים, במסגרת המשא"ז במשטרת ישראל במשך 33 שנים. כדי להוסיף חטא על עוון הסכמתי במשך מספר שנים לקיים תורנות, עם חבר ביום הכיפורים, בניידת משטרה, ברחבי עירי גבעתיים. נהיגת ניידת עם פנסים כחולים מהבהבים, ביום כזה במשך 6 שעות, אינה תענוג גדול, אבל עיסוק מעניין המביא סיפוק רב של נתינה.
עם היציאה לרחוב הראשי נסעתי באיטיות, בין עשרות ילדים על אופניים. החל בילדים בני 3-4 על תלת אופן, או מן מכוניות פלסטיק הנשלטות ברגליים, מלווים במבוגרים, או "ג'יפים" קטנים ממונעים נהוגים בידי ילדי גיל הגן, ועד לנערים ונערות הטסים על אופני ספורט. חלקם נוסעים כחוק לימין לדרך, חלקם בכיוונים הפוכים וחלקם במעגלים או בזיג-זג של אלכסונים. רובם חסרי ניסיון שאפילו מתקשים לעצור כשצריכים. נפילות הן מראה שכיח.
לפתע הודיעו לנו בקשר כי אבד ילד. אמו ממתינה ברחוב וייצמן פינת רמב"ם. מיהרנו באיטיות הנדרשת לשם. במקום עמדה אישה מבוהלת. היא סיפרה לנו שיצאה לטייל עם בנה בן ה-8. הוא רכב על אופניים. לפתע פנה לאחת הסמטאות, נעלם ולא חזר. כל זה קרה לפני כשעה, היא חזרה הביתה והוא לא שב. היא מתרוצצת ברחובות עם עוד מספר בני משפחה. הילד איננו.
העלנו אותה לניידת, כדי שתזהה את בנה, והתחלנו בסריקה ממונעת דרך כל הרחובות הסמוכים כשאנו מתרחקים והולכים ממרכז האירוע. במרחק כ-2 ק"מ האישה ראתה את הילד יושב על שפת המדרכה ובוכה. הוא לא מצא את דרכו. השבנו אותם בניידת לביתם.
המשכנו למרכז העיר, מפלסים באיטיות ובזהירות את דרכה של הניידת, בין רוכבי אופניים וילדים המתרוצצים בשמחה על הכביש. קרוב למרכז העיר, ברחוב כצנלסון, אין מעבר לרכב. על הכביש מספר כסאות נוח, כסאות רגילים, עגלות ילדים, לול תינוקות ואפילו שולחן קטן וכ-15 מבוגרים יושבים ושרועים כשסביבם המון ילדים.
ירדנו מהניידת וביקשנו אותם לעלות למדרכה הרחבה והריקה שלידם. הם כעסו מאוד.
"מה פתאום? היום יום כיפור !!! מותר להיות על הכביש !!! " צעקו עלינו, בתוספת קללות וכינויים מעליבים.
רק אחרי שהצלחנו לדבר ולהסביר כי הכביש חייב להישאר פנוי לנסיעה חופשית של אמבולנסים ורכב כיבוי, שאותם אסור לעכב, הסכימו לפנות את הכביש מהכיסאות ושאר המושבים.
בעיקולו של כביש רחב מימדים, ברחוב משמר הירדן, מסומן במרכזו פס לבן, למניעת עקיפה.
נסענו לאיטנו מצדו הימני. על הפס הלבן הולך איש צעיר כשלפניו מדווש ילד, כמעט בן 3, על תלת-אופן. עצרתי לידו ושאלתי,
"למה באמצע הכביש?"
"יום כיפור היום." הוא ענה.
"אז אתה מלמד אותו לנסוע על אמצע הכביש?"
"למה לא?"
"אתה חושב שהילד הקטן יודע מה ההבדל בין יום כיפור ליום רגיל? אתה בטוח שמחרתיים הוא לא ירד לכביש באופניים שלו כי אבא מרשה לו?"
"אתה יודע מה? אתה צודק." אמר ועלה עם הילד למדרכה.
שעת צהריים. אנחנו ממשיכים בסיור. נסענו לאורך דרך רבין, רחוב רחב, מתקרבים לצומת כביש האלוף שדה. אני נוהג באיטיות רבה.
מימיני, בין המדרכה למגרשי הבתים, קיר-חומה דקורטיבי וגבוה המשמש כהגנה אקוסטית לבתים מהרעשים בכביש.
לפתע, אני מבחין, לפני מצד ימין, שמתוך פתח להולכי רגל בחומה האקוסטית, מזנק זוג אופניים, כשעליו ילד כבן 10. הוא חוצה את המדרכה וטס במהירות אל מרכז הכביש, ממש לפני הניידת. בלמתי בכל כוחי ולא פגעתי בו, הוא היה כ-10 ס"מ מהפגוש הקדמי. המשיך עוד 2-3 מטרים ונפל מפוחד משמאלנו. חברי לניידת נזרק קדימה ונבלם בחגורת הבטיחות, הוא כל כך נבהל שהיה משותק וחיוור לרגע. גם אני קיבלתי דפיקות לב מואצות. יצאנו מהרכב ונגשנו לילד שלמזלו לא נפגע. הורדנו אותו ואת אופניו מהכביש.
"ככה מתפרצים לכביש? למה עשית את זה? השתגעת?" שאלתי.
"היום יום כיפור ואין מכוניות..." הוא ענה מתייפח קלות.
הסתבר שהוא גר די קרוב מעבר לחומה. שלחנו אותו להביא את הוריו כדי שיקבלו את האופניים. אחותו הגדולה יותר שהייתה בסביבה באה וחיכתה אתנו. ההורים לא באו. השארנו בידיה את האופניים ונסענו בדרך עוקפת לביתו של הילד. פתחה לנו גברת בעלת חזות דתית, שהחלה לצרוח עלינו.
"מה עשיתם לילד שהוא כל כך בוכה? "
"תשאלי אותו!"
"הוא בוכה במיטה ולא מדבר. מה עשיתם לו?!! ככה עושים לילד???"
"אם את אישה מאמינה את צריכה לברך שעדיין יש לך ילד..." אמרתי. "מי שנותן לילד כזה לרכוב בכבישים, ובעיקר ביום כיפור, צריך לברך..."
הסברנו לה מה קרה ואיך קרה ולמה בנה נשאר חי.
היא פרצה בבכי והודתה לנו.
אחר הצהריים, המשמרת כמעט הסתיימה. אישה רצה ברחוב ומנפנפת בבקשה שנעצור.
"מה קרה" שאל חברי.
"איפה אפשר היום להשיג מונית?" היא שואלת.
"מונית ביום כיפור? השתגעת?"
"הבן שלי, בן 12 נסע עם כל הכיתה שלו על אופניים מגבעתיים לטייל בתל אביב. הייתה שם תאונה. טלפנו לי שהוא בחדר מיון באיכילוב. אני מוכרחה להיות שם. אני דואגת..."
"עלי לניידת!" אמרתי.
נסענו לאט, מהר ככל שיכולנו, בין רוכבי האופניים והולכי הרגל ה"ספורטיביים". הורדנו אותה, לקול תודותיה, בבית החולים בתל אביב וחזרנו לסיום המשמרת. * * * כן, אלה כמה פכים קטנים אודות בילוי מסוג אחר ביום הכיפורים. בימים דומים בשנים אחרות חווינו עוד אירועים כמו שוד אופניים, טיפול בתאונות של ילדים בשיתוף מד"א, זקן שאיבד את דרכו וכיוצא באלה וגם פגשנו דתיים שבירכונו על עבודתנו החשובה והיו גם שקיללו אותנו ועוד ועוד... * * * כך אהבתי לבלות את זה היום שבו מתכפרים העוונות שבין האדם לאותו "מקום" שאותו אדם בחר להאמין בו, או בין אדם לחברו. או שסתם, כמסורת אבות, ממשיכים במנהג הקבוע לנסות לקבל כפרה, אפילו אם לא חטאו...
גמר חתימה טובה לכל הקוראים.
שתזכו לקיים מצוות שבין אדם לאדם (אפילו לא חברו...) ולא תזדקקו לסליחות וכפרות.
כל הזכויות שמורות ©
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אני אוהב את השקט של יום כיפור, יום אחד בשנה כל המדינה דוממת ועוצרת ממהלכה .
אחת ההכנות לקראת יום כיפור הם הכשרת אופניים מקולקלות ליום הקדוש, לפנצר מאכרים יש עדנה והם עושים קופה נאה יחסית לשאר ימי השנה,
גמר חתימה טובה.
כילדה - כל היום ביליתי בבית הכנסת, כן היה זה בילוי עם כל ילדי השכונה
ההורים היו עסוקים בצומות ובתפילות, למי היה ראש לילדים?
כשבגרתי הייתה החבורה צועדת עם רדת הלילה אל מרכז העיר, וכולנו היינו גוש צבעוני שפטפט וסיפר הלצות בהנאה רבה
עברו כמה שנים ונולדו בנותיי - כן, יום כיפור לגמרי השתנה. אופניים, גלגיליות, קורקינט ידני, השלטו על הכביש והמדרכה.
והיום בעידן העכשווי - אופניים חשמליות, גלגיליות מאובזרות וקורקינט הכי מודרני וחשמלי כמובן...
אמבולנסים או מכוניות משטרה צופרים כדי להזיז מאמצע הכביש את הרוכבים.
מעניין איך נראה היום הזה בגושים החרדיים...