סודות הניהול הרגשי

 שלום חברים,
לפניכם פרק מספרי   "להתאמן עם סיפורים", העוסק באחד הנושאים החשובים ביותר לדעתי לאיכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו – ניהול רגשי, והדרכים להתמודד עם רגשות, בכלל זה קשים, ולמנף אותם לחיים טובים יותר.

 
ניהול רגשי – השער לגן העדן
סמוראי בארץ המראה
סמוראי בא אל החכם ואומר לו:
למד אותי מה זה גן עדן ומה זה גהינום.
החכם: הכיצד מעז אתה לחשוב שאדם נבער מדעת כמוך מסוגל להבין מהו גן עדן ומהו גהינום?
הסמוראי שולף בזעם את חרבו ואומר לחכם:
על כך שזלזלת כך בכבודי אהרוג אותך!
החכם: זה גהינום.
הסמוראי בולם את חרבו, נופל על ברכיו לפני החכם ואומר לו: סלח לי, נבער אני מדעת, חטאתי.
החכם:
זהו גן העדן.
עבורי זהו תמיד סיפור מטלטל, וכחרבו של הסמוראי, חודר פנימה לעומק הלב וההכרה.
אני רוצה לנסות לגלות מה בעצם סיפור זה אומר לי, אולי לנו.
הסמוראי הוא אני, הוא אתה, הוא את, הוא כולנו.
אנו רוצים ללמוד, לדעת, להבין. אבל את הידע אנו לא מבקשים, אנו תובעים. כמו ילדים שרוצים סוכריה.
וכשתובעים, טובעים. באגו, בגאווה, ברגשות השולטים בנו, ובנבערות, איך באמת ללמוד, איך באמת לגדול, איך לזכות לגן העדן, ולהימנע מהגיהינום.
כשהסמוראי פונה אל החכם, ביסוד פנייתו ההנחה, שיש מקור חיצוני לידע, שהוא זכאי לידע, והאחריות על החכם לספק את הידע. מגיע לי – תן לי – ככה אחכים.
מגיע לי – כלומר אתה חייב לי, כלומר מה שאצלך, זה בעצם שלי. אתה החכם, אתה הזולת, אתה העולם.
האמנם? מגיע לנו? איך מה שלא נמצא אצלנו יכול להיות שלנו? במה זכינו ובמה קנינו?
הסמוראי דורש כלי, חלון דרכו יוכל להבין את המציאות.
החכם מגיש לו מראה, דרכה יוכל לראות את עצמו.
 כשהוא רואה השתקפותו במראה הוא חושב שזה החכם, שקם להורגו, שבזלזולו בו הוא מאיים על עצם קיומו. הוא כועס, זועם, לא מבין שמה שמאיים עליו זהו הוא עצמו. המקומות שעולים בנו רגשות אלו, אלו המקומות שאנו מרגישים איום על הזהות שלנו, על הקיום שלנו, ובנבערותנו מפנים את הזעם החוצה, כלי להבין שהאויב הוא מבפנים, והוא אוהב.
כשהחכם אומר, זה הגיהינום, הוא מציב מראה נוספת, המציגה לסמוראי את המפגש שלו עם עצמו, עם החלון שהפך למראה.
מה גורם לסמוראי לעצור ולראות את עצמו? הוא רואה את הילד שרצה סוכריה, שביקש לדעת, אבל לא ידע איך. הוא רואה את הרצון שלו, ואת המענה לצורך האמתי שלו, לא לקבל את התשובה, אלא להוליד אותה מעצמו. החכם לא מתייחס לרצון, הוא מתייחס לצורך. והצורך תמיד יותר פנימי, עמוק, ופחות מובחן ומודע. ותמיד, יותר מפחיד.
והצורך הוא לראות את עצמי. וזה מעורר פחד מוות. אז יותר קל להימנע, ולהישאר במישור של הרצונות, של הדרישות, של התביעות, של הכוח על האחרים, של הכוח שלי על עצמי.
אבל כשהוא רואה את הגיהינום שלו, הוא מוותר. הוא משחרר. הוא רואה, ומקבל. הוא נכנע. ומתוך הכניעה הוא הופך לכלי אותו הוא דרש מהחכם. הוא הופך לחלון של עצמו. ואז מגיעה הבושה. הקושי שלו לקבל את מה שהוא כן רואה, דווקא מתוך הכרה שזו האמת, מתוך הבנה שאי אפשר לברוח מעצמי, ומהאחריות שלי לחיי, לפעולותיי ולתוצאותיהם. הכעס הוא הגיהינום. הבושה היא האופן שהגיהינום מרפא אותנו. בקשת הסליחה היא קבלה שלי את עצמי והתחייבות לזולת, לא לפגוע בו יותר בגלל מי שאני. לאשר את קיומי למרות חולשותיי. לאסוף את הכניעה שלי באהבה, ולאשר אותי. מתוך הסליחה אנו מקבלים אישור, מהזולת, שהוא אנו עצמינו. אנו זוכים לאושר. מי שמוכן להסתכל במראה ולהיכנס לגיהינום ולסבול את הבושה, יכול לשאת את עצמו. ואז באותה מראה, באותו מקום, הוא רואה שהגיהינום הוא בעצם גן העדן.
אם רק מחזיקים מעמד, אם רק סובלים ונושאים את מה שהוא נותן, אנו יכולים להפוך לכלי אותו אנו דורשים מהעולם, כלי של קבלה, של הכלה ,של חסד, אהבה וחמלה.
החכם והסמוראי זה העולם ומה שיש בו בשבילנו מול ההוויה הייחודית של כל אחד מאתנו. זה האלתר אגו מול האגו. זה המוחין דגדלות מול המוחין דקטנות לפי הקבלה. זה האני מול העצמי. זה גן העדן מול הגיהינום, זה יעקב והמלאך של עשיו. והסיפור מלמד שלקונפליקט זה יש התרה, וכשהצדדים מתעמתים ולא בורחים זה מזה, המאבק הופך לחיבוק, הקרב הופך לריקוד.
מקומם של ההשתקפות והמראה בנבכי הלב והנפש מונכח היטב בעולם הספרות, כשכל אחד מציע דרך לחפש תשובה לשאלה, את מי אני רואה, או לפחות להכיר בשאלה. נרקיס שראה בבואתו במים, והתאהב בעצמו, הנזיר במסכת סוטה בתלמוד הבבלי (דף ד') שפחז עליו יצרו, כשחזה בבבואתו, ובחר בנזירות כדרך התמודדות, המלכה הרעה ששואלת את הראי, מי היפה בכל העיר, ורואה את שלגיה, תמונתו של דוריאן גריי, שירו של שולי רנד, המבוסס על סיפור מאת ר' נחמן מברסלב, בן מלך שעשוי מאבנים טובות, ועוד.
 יש רק מראה אחת. לנו הבחירה איזה עולם היא תשקף, האם נראה בה אותנו או את עצמינו.
ואם נסכים להביט לעצמינו בעיניים, אז המראה תהפוך לשער. דרכו נעבור על העולם הבא, שהוא בעצם כאן, ורק מחכה שנמצא את הפתח בלב. ואז נעבור מארץ המראות לארץ הפלאות, ארץ החיים.
 
 
 
אימון וניהול רגשי
תקצר היריעה מלהקיף כדבעי נושא כה חשוב במסגרת ספר זה, כך שלהלן אציע ראשי פרקים ממה שהעליתי בכלי, במסע שלי בעולם הרגש.
המודעות שלנו בדרך כלל מתמקדת בשני תחומים עיקריים:
פעולות – שנעשו או שיעשו, ההשפעה שלהן עלינו וההשפעה שלנו עליהן. כמו שכבר הוזכר, באימון אנו רואים בפעולות שאנו נוקטים מסלול מרכזי בתהליך ההתקדמות שלנו בכל תחום, והוא קשור בעיקר לממד הראשון באימון הרב תחומי, התנועה לכיוון היעד.
מחשבות – בכל הקשר שלא יהיה, אנו תמיד במחשבות. מבחינה פרודוקטיבית עסקנו רבות בשאלה, כיצד ניתן לנצל באופן אפקטיבי את הפעילות הקוגניטיבית שלנו, למנף אותה למיקוד בנושאים שהעיסוק בהם הוא חיובי ומקדם, בחירת הסיפור שלנו לגבי המציאות ולגבי האופן בה אנו רוצים לחיות את חיינו ועוד ועוד.
יש תחום נוסף שהוא חשוב לא פחות משניים אלו, ובמובן מסוים אף יותר, וזה התחום הרגשי.
חוויית החיים שלנו היא ברגש, כלומר, לשאלה: במה מתבטאת העובדה שאתה חי, התשובה תהיה במה שאני מרגיש, ולא במה שאני חושב או עושה. זוהי ליבת החיים, ואיכות החיים נקבעת לפי איכות הרגשות שאנו חווים.
העובדה שיש אנשים שמצליחים מאוד במה שהם עושים, הוא מוכשרים מאוד כל מה שקשור לאינטליגנציה וחשיבה, עדיין לא אומרת שום דבר על העולם הרגשי שלהם ועד כמה החיים שלהם, בפשטות הם חיים טובים.
הווארד גארדנר חידש את המושג: "אינטליגנציות מרובות"  - אינטליגנציה היא לא דבר חד ממדי, הניתן להיבדק במבחן IQ  בלבד, ולמעשה העושר של האינטליגנציה האנושית רחב הרבה יותר, ויש יכולות אינטליגנטיות לאנשים שונים במישור שונים. בהמשך התפתח התחום הנקרא "אינטליגנציה רגשית" שקיבל דחיפה גדולה מפסיכולוגים כמרשל רוזנברג, דניאל גלמן[1] ואחרים.
הרווח שניתן לקבל מפיתוח יכולת הניהול הרגשי הוא עצום, וכגודל השכר כך גודל ההפסד הנגרם מהזנחתו.
כשאין לנו שליטה על המנגנון הרגשי, הדבר דומה לניסיון לרכב על סוס פרא. הרוכב נתון לחסדיו, ועלול להיות מוטל בכל רגע ולמצוא עצמו רצוץ אברים על האדמה. ניהול רגשי נכון מושיב אותנו על סוס מאולף, שאת כוחו אנו רותמים לתנועה במסלול שאנו בוחרים. לא די בהבנה של מנגנון הרגש, נדרשים אימון, תרגול והתמדה במעקב ובפעילות יזומה כדי לשנות את תבניות ברירת המחדל של התפישה הקוגניטיבית והתגובה הרגשית, שבעטים אנו מוצאים עצמינו לעתים מסתכלים בתימהון ובצער על השברים שהותירו סערות הנפש בחיינו.
האם פירושו של דבר שכדי להיות בשליטה רגשית צריך לעמוד כל הזמן על המשמר, לצפות לצרות הבאות עלינו לרעה? האם מצב כזה כשלעצמו לא יגרום לנו למתח מיותר וישלול מאתנו את החוויה הרגשית הזורמת והטבעית?
ננסה לענות על כך באמצעות מטאפורה. כשנהג רכב מנוסה נוהג ברכבו בכביש רחב ופנוי, הוא יכול להיות נינוח ושליו, סומך על ניסיונו לזהות תקלות בלתי צפויות ולהגיב להן במהירות וביעילות. הוא מקצה את משאבי תשומת הדרושים לנהיגה, הפועלים כאפליקציה ברקע, מוכנים להיכנס לפעולה במקרה הצורך, ועיקר תשומת ליבו יכולה להיות מופנית לשיחה עם הנוסעים, להקשבה לרדיו או למחשבות כאלו ואחרות. אם בדרכו יסטה מהדרך הראשית לדרך חתחתים, יחול מיד שינוי בהקצאת משאבי תשומת הלב שיופנו במלואם לבחינת הדרך, התמודדות עם מכשולים, מעקף גורמי סיכון ובדיקת הדרכים לחזרה לדרך הראשית, וכמובן את תחושת הרוגע יחליפו המתח והלחץ, עד יעבור זעם.
בתחילת האימון הרגשי אנו נעים כבדרך חתחתים, מפתחים מודעות מקסימלית לאירועים, לפרשנויות שאנו נותנים להם ולפרשנויות אלטרנטיביות, לדרך האוטומטית בה המנגנון הרגשי מגיב ולדרכים לכפות עליו תגובות מתאימות. התרגול מפתח נתיבי תגובה חדשים, דרכים חדשות, שמתרחבות עם הזמן ונעשות בטוחות ורגועות, ומאפשרות התנהלות רגשית זורמת וטבעית, כשחיישני תשומת הלב הפועלים ברקע, הפועלים כמערכת לומדת חכמה, נכנסים לפעולה כשהם מזהים גורמי סיכון רגשיים העלולים להסיט אותנו מהמסלול, מתריעים ומעוררים את המודעות שקוראת את כולם לסדר. המערכת הלומדת מתוגמלת על ידי רגשות חיוביים המתעוררים מעצם חווית הלימוד, השליטה והצמיחה שמודעות וניהול רגשית מעוררים בנו. כמו בכל מערכת לומדת, אחת לכמה זמן צריך לבדוק מה קורה שם, לעשות תיאום כוונות, לתחזק ולשפר. כדי לשמר, לעצב ולתחזק את הגוף צריך להפוך את זה לערך, ליצור מחויבות, להשקיע ולהתאמן. תחזוקת הנפש שלנו ראויה לפחות לאותה היחס.
מהן התובנות המרכזיות הקשורות לעולם הרגשי שלנו וכיצד למנף אותם לניהול רגשי מוצלח? ניהול רגשי זו יכולת שניתן לפתח ולחזק. יש אנשים שיכולותיהם גבוהות יותר בתחום זה, אבל בנוסף ליכולת המולדת, לכל אחד יש האפשרות לאימון ולפיתוח של היכולת הרגשית באופן משמעותי.  המצב הרגשי שלנו הוא תגובה, מודעת או לא מודעת לגירויים חיצוניים, ומה שקובע את הרגש הם שני דברים: 1-  המחשבה המתייחסת לגירוי. 2 – תבנית התגובה הרגשית שהתקבעה אצלנו ביחס לגירויים אלו בכלל ולמחשבות הקשורות אליהן בפרט. אם מישהו צועק עלי, אני יכול לחשוב מספר דברים: 1- זה לא טוב, זה יגרום לי לבעיות, אני לא יודע איך להתמודד . אם התקבעה תבנית תגובה למחשבות אלו, אני ארגיש בדרך כלל פחד. 2 - איזה חוצפן, אני אראה לו מה זה – תגובה רגשית תבניתית: אני מרגיש כעס וזעם.  3 – מסכן, קשה לו לשלוט ברגשותיו, הוא פוגע בעצמו – תגובה רגשית אפשרית – חמלה, צער. 4 – אני לא אתן לו לפגוע במצב הרוח שלי, ולהיגרר לתגובה רגשית שלילית, זה הרי מה שהוא רוצה – תגובה רגשית אפשרית – רוגע, כעס מופחת, בטחון עצמי, סיפוק מעצם ההתבוננות והמודעות.  אנו מכילים בכל רגע מחשבה אחת, שהיא המניעה את הרגש. המודעות לכך, ולעובדה שאיכות החיים הרגשית נגזרת מכך, יכולה להוות מניע לדחיית מחשבות שליליות, ואימוץ מחשבות חיוביות, ואת המאמץ הנדרש לשם כך לזהות בהזדמנות לאימון, חיזוק וחיסון המערך הנפשי כולו ומקור לצמיחה והתפתחות.  בעזרת אימון רגשי אפשר לפתח תבנית תגובה אפקטיבית: נורת אזהרה נדלקת כשמתחיל להתפתח רגש שלילי, ולפני שהוא מתעצם ויוצא משליטה, נכנסת לפעולה תוכנית הגנה – מודעות לנזק של הרגש השלילי, התמקדות בחשיבה על הרווח בהתמודדות אתו. זו כבר מחשבה חיובית המסייעת לדחות את הרגש הקשה ולהמיר אותו ברגש חיובי.  אימון רגשי משלב פיתוח הקשבה ומודעות הן לרגשות והן לגוף ולמסרים שהוא מעביר דרך התחושות, כשהאחרונות מהוות פעמים רבות אינדיקציה לכך שמשהו קורה בתחום הרגשי. תחושות של מתח ולחץ יכולות להתריע על פחד או מצוקה רגשית. אחד הכלים העוצמתיים באימון הוא האבחנה בין השאלות: מה אתה חושב? מה אתה חש? מה אתה מרגיש?  יש שתי רמות של אינטליגנציה רגשית: 1 – מודעות קוגניטיבית לרגשות: אני מודע למה שקורה, אני יכול להבין מה אני מרגיש ולמה, אני יכול להתמקד בחשיבה חיובית כדי לשפר את המצב הרגשי, אני יכול להעריך מה קורה בעולמם הרגשי של אנשים אחרים. עדיין, זו לא שפת האם של הרגש, זה להבין אותו דרך שפה שניה שרכשנו, הרואה אותו מבחוץ. 2 – מודעות רגשית לרגשות – זה להבין את הרגש דרך הרגש. היכולת לחוש חמלה כלפי הזולת, היא כשרון רגשי, וכשנמצאים עם מישהו בחמלה, מבינים אותו הרבה יותר טוב ולעומק מההבנה את מצבו דרך המודעות הקוגניטיבית.  אינטליגנציה רגשית היא הדרך של כל אדם להבין את עולמו הפנימי, והדרך שלו להבין את עולמם של אחרים. מתוך הבנה זו הוא יכול לפעול באופן מיטבי ביחס לעצמו וביחס לאחרים.  קשר עמוק בין אנשים נוצר בחיבור הרגשי ולא הקוגניטיבי. מיומנויות רגשיות מפותחות מביאות למערכות יחסים איכותיות.  ניהול רגשי הוא אחד הכלים החשובים להצלחה בחיים, הן במישור ההישגים וההצלחות, והן במישור של מערכות יחסים, איכות חיים, סיפוק ואושר. בדרך כלל הרגשות מנהלים אותנו, וכל קושי שאנו פוגשים נובע ממצב זה. הדרך לשינוי היא להפסיק להיות ראקטיבי, בחיים בכלל  ובתחום הרגשי בפרט, ללמוד להיות פרואקטיבי, ליטול יוזמה ולנהל את המודעות הקוגניטיבית והרגשית, ומתוך זה גם את החוויה הרגשית.  לכל הרגשות יש תפקיד, וניהול רגשי מוצלח עוסק בוויסות בין הרגשות, הבנת השירות שהם מציעים ושימוש אופטימלי בשירות, זה וגיוס רגשות קשים למינוף והעצמה, בתחום האישי ובתחום הבין אישי.  העבודה הרגשית מתחילה בסיפור. להיות מודעים למה שאנו חושבים על רגשות: האם הסיפור שלנו הוא שלבטא רגשות זה לא טוב, שאסור לבכות, שאם קשה לי אז רע לי, ומהקושי צריך לברוח, כי הוא מפחיד, שכעס זה מוצדק כי אני צודק, במקום להיות חכם? להרשות לעצמי להבין שכעס וקנאה הם רגשות שיכולים  לפגוע, וקודם בי,  והם מתפתחים מרגש לגיטימי של כאב שמנווט כלפי הזולת. וללמוד לספר את עולמינו ובכלל זה את הרגשי באופן טוב יותר.   התמודדות עם רגשות קשים על ידי ה&