המחזה "האם" מאת: פלוריאן זלר בת. גשר בבימויו של יבגני אריה, עוסק במשבר גיל האמצע של אישה, רעיה ואם הנעה בין דמיון למציאות. מנתח מזוויות שונות את החוויה האנושית בצורה טרגית-קומית וניתן לפרשנויות שונות.

  צילום: ישעיה פיינברג.
 
 
"זה נכון... כשהכרנו הייתי בת כמה, עשרים ושתיים? הייתי נאיבית, איך יכולתי לדעת? בגיל עשרים ושתיים לא יודעים כלום על הבלוף המכונה החיים", חושף את תחושותיה של אן (בגילומה המופלא של אפרת בן-צור) בתקופת חיים מסוימת ומשקף את דמותה ואת מבטה על החיים.
.
תקציר:

המחזה "האם", מציג דיוקן חסר רחמים של אישה מתבגרת בתקופה הכי רגישה: כשהילדים עזבו את הבית, הבעל מעדיף להישאר שעות נוספות בעבודה באמתלות שונות והבדידות הופכת להיות בלתי נסבלת.
 
דמותה של אן (אפרת בן-צור), נעה בין חשדנות היסטרית לרפיון חושים מכמיר לב. היא מתגעגעת לתקופה היפה שבה הילדים היו קטנים והיא הייתה מכינה להם ארוחת בוקר ולוקחת אותם לבית הספר. היום כשהם בקושי מתקשרים ובעלה (יוסי מרשק) ממציא כנסים בעבודה כדי אולי, לפגוש מאהבת (רוני עינב), היא נלחמת על פיסות הזיכרון ומאבדת אחיזה במציאות.
 
בן-צור מגלמת את דמות האישה המעורערת באופן עילאי, כשהיא נעה בין דמיון ומציאות שבמסגרתם היא מביעה משאלות לב. אפשר היה לחוש בחוסר הערך העצמי הפוקד אותה, צימאון לאהבה ותשומת לב, תחושת חוסר אונים ובעיקר בדידות תהומית, ללא קרן אור באפלה.
 
בדידות כזאת יכולה לאפיין כל אישה וגם גבר שחיים בגפם, שנעזבו על ידי בני זוג וגם כאלו שחיים במסגרת זוגית שאין בה תמיכה והבנה לצרכיהם, חווים ניכור מצד בני משפחתם וחשים חוסר סיפוק.
יש במחזה סצנות קורעות לב, התנהגות קיצונית הגובלת באובססיה, שגורמת לאנשים לאבד את כבודם ולהיאחז בבני זוג שהם משענת קנה רצוץ, גם כשברגעי פיקחון הם מבינים את המתרחש סביבם. כל אחד יכול - לפי ניסיון חייו ותפיסת עולמו  - להזדהות עם חלק מהאירועים או הדמויות שהילכו על הבמה ולפרשם כאוות רוחו.
 
הצגה יפה וזורמת המשלבת רגעים של כאב והומור ומעוררת מחשבה על משמעות האהבה, היתרונות והחסרונות שבזוגיות. נהניתי מהמשחק המשובח והעוצמתי של ארבעת השחקנים, מקטעי הריקוד של בן-צור, מהמוסיקה הנפלאה, הכוללת קטעי מוזיקה של אנטוניו ויוואלדי ופיליפ גלאס שריגשה אותי עד דמעות. החוויה היא בהחלט סובייקטיבית.
  
פלוריאן זלר הוא מחזאי צרפתי מצליח שמחזותיו מוצגים ברחבי העולם. בגיל 31 כתב את המחזה "האם" שעבורו זכה בפרס מולייר בשנת 2011. מחזות נוספים שכתב ועלו בארץ הם "האב" ו"השקר".
 
אחת הטכניקות במחזה היא החזרתיות. תמונות חוזרות על עצמן בגרסה אחרת, לעתים השינויים גדולים, לפעמים קטנים, לפעמים זהו עיוות במציאות. מציאות מקבילה או פשוט שינוי זווית הראיה.
לדבריו, עולה בו – אף שאינו יודע מדוע – הצורך בערעור המציאות, בהרעדת הקרקע שעליה פוסעות הדמויות והצופים. "אולי זה פשוט מן צורך שובבי שכזה", הוא אומר, "בכל תהליך כתיבה יש משהו משחקי, אפילו כשזה קומדיה שחורה, כשזה אפל זה לפעמים אפילו יותר משחקי.
 
 
היוצרים:
 
בימוי: יבגני אריה
תרגום מצרפתית: רועי חן,
תפאורה: סמיון פסטוך
תלבושות: יהודית אהרון
עריכה מוזיקלית: אפרת בן צור
תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
דרמטורגיה: קטיה ששונסקי.
 
משתתפים:
האם, אן: אפרת בן-צור,
האב: פייר: יוסי מרשק,
הבן, ניקולא: תמיר גינזבורג,
בחורה, אלודי, אחות: רוני עינב.
 
מועדי הצגות:

יום ד' 10/4/19 שעה 20:00 תיאטרון גשר- אולם נגה, שד' ירושלים 9, ת"א-יפו.
יום ה' 11/4/19 שעה 20:00
מוצ"ש 13/4/19 20:30
יום ב' 13/5/18 שעה 20:00
יום ג' 14/5/19 20:00