עכשיו אני

עכשיו אני, בת 44 והוא? הוא צריך להיות כבן 60.
לא סבא חייכן, נעים נחמד וחביב. לא איש שתפגשו בתיאטרון או באירועי תרבות.
גם לא איש שתשימו אליו לב ברחוב באופן מיוחד, אחד שיתנהל לו "בין הטיפות", יחייה את חייו האפלים בצל משפחתו המצוצמצמת. 
הוא לא עונה לסקרים בטלפון, פרטיו תמיד חסויים, ביתו מבוצר בחומות, אין יוצא ואין בא אלא אם שייך לממלכה.
איש קטן, שהצליח לבנות לו חיים, ולשאוב אליו חיים נוספים.
גם אותי שאב, גם אני הייתי שם. 
ילדה קטנה שלקח לו "תחת חסותו" ,  במשך שנים ארוכות.
בדרך נס ובכוחות לא מוסברים, תפסתי את רגלי וברחתי מעולמו האפל . ברחתי רחוק רחוק,
משאירה אחרי יקרים לי , יקרים שנאלצתי לוותר עליהם,
כדי להציל את חיי.
אותם יקרים , וגם הוא, לא הניחו לי עד היום.
16 שנים אני מנסה להיפרד, לוותר, ממשיכה הלאה מבחוץ, אך בכל לילה חוזרים אלי, הוא, היקרים, בצורה כזו או אחרת. בחלום כזה או אחר.
16 שנים אחרי, במהלכם בניתי לי חיים, במהלכם טיפלתי בעצמי טיפול ארוך שנים,
הקמתי משפחה לתפארת, אהובה ואוהבת. חיה חיים מוארים וגלויים, מותרים.
ועדיין, בלילה חיים אחרים מלווים אותי.
כאילו מזכירים לי,
את כאן ועכשיו, את באור, בטוב, בחרת , התעלית והצלחת.
אז למה הוא עדיין, ממשיך לחיות את חייו, כמו שהם, כמו שהיו, כאילו כלום לא קרה,
כאילו דבר לא עשה,
למה הוא עדיין שם, ממשיך, חופשי , ואלוהים יודע במה?
למה.
למה הוא חופשי, ואני עדיין אסירה?