עם הגב לים

סלח לי מאיר אריאל, סלח לי גידי גוב.כל כך אהבתי את השיר הזה, באמת שיר מדהים. מעורר..... אמוציות, לפחות אצלי. אבל בכל פעם שמתנגנים האקורדים הראשונים שלו ברדיו, אני מוצאת את עצמי מעבירה תחנה. עכשיו, כשאני משתפת את השיר כאן, ומנסה להעלות על הכתב את מה שהוא מעורר בי, אני נותנת לו להתנגן. ***ואני מזהירה כאן, מי שקורא אותי - הפוס יכול להעלות רגשות קשים, אז אפשר להפסיק כאן, אבל אם החלטתם להמשיך , אל תכעסו עלי בסוף.*** והשיר מתנגן, ואני מתמלאת מועקה, הנשימה נעשית כבדה  - ולא במובן התיאורי של הביטוי. אני ממש נחנקת והדופק עולה. פתאום חם, חשוך. והנה, הוא נגמר. אני לא אנגן אותו שוב, כל מה שצריך היה לעלות כבר עלה, הוא ממש כאן. קיץ, 1986. תל אביב חמה, מהבילה, אני  בת 11.5, בחופש. אולי 87? בכל מקרה , חופש, תקופה קצרה אחרי שהכרתי אותו. הוא בן זוגה של אחותי, היא בת 25.5,  ואני מבקרת אותם ביקור של אחות קטנה בחופש הגדול. אבל כרגע  היא עובדת, במשמרת.. אז אני אתו בינתיים, עד שהיא תגיע. אנחנו מכירים לא מזמן , הוא בן 27 והיא הכירה לי אותו באחד הביקורים שלי אצלה. התחברנו ישר - הוא ממש יודע לדבר עם ילדות בגילי, מבין כזה. מתעניין.  אבל עכשיו בדירה, קצת חשוך, אין כאן מזגן, ואחר הצהריים עכשיו. ברקע יש רק רדיו (קול השלום, אייבי נתן).. שלל השרב רץ חזק עכשיו ברדיו, שיר יפה.. ילדה קטנה בבית חשוך , אור קטן מעומעם ותריסים מוגפים. מקשיבה לו אומר לי עד כמה אני מיוחדת, ומלמד אותי להיות גדולה. אם הוא אומר , הוא בטח יודע. אם הוא עושה , זה בטח מותר. ילדה קטנה, שלא יודעת איך לומר לא, לא יודעת אם זה בסדר לומר לא,  יודעת מההתחלה שזה סוד ומיוחד וזה לא בסדר. ילדה קטנה שגדלה להיות גדולה, שעדיין קשה לה לומר לא, בלי להרגיש לא נוח. "היא לא יודעת כמה תוכל למשוך היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך וכבר חשבה לברוח מכאן זה לא עניין רק שאין לה לאן"