בחזרה אל העבר...

כל קשר בין הנאמר ונכתב בפוסט לבין המציאות הנו מקרי לחלוטין! הכל מדימיונו של הכותב בלבד!

רציתי שתפליגו איתי אל העבר, בערך לפני כ-50 שנה אז הייתי בחור יפה, עלם חמודות כמו שאומרים.
היה זה בגיל 25, כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות אדם שיעריכו וידברו עליו שנים רבות אחר כך.
התחלתי לעבוד במפעל העץ של אבי, זה היה מפעל קטנטן באזור מבודד שהיום הוא אזור התעשייה של חיפה.
במהלך השנים אבי פתח עוד ועוד מפעלים קטנים, למעשה סניפים של אותו מפעל שהצליח לו בחיפה.
הוא החליט שאחרי שנתיים בהם הוכחתי את עצמי מבחינת העבודה והניהול והגדלתי ראש בכל מיני תחומים שהצליחו להגדיל את התפוקה ואת ההכנסות של המפעל, שאני צריך לקחת על עצמי יותר מנהיגות וזאת אני יכול לעשות רק אם יזרקו אותי למים הקפואים.

אבי החליט לשים אותי לנהל את המפעל בדרום הארץ. אז בשנות ה-50-60 זה לא היה נהוג לצאת לחו"ל דרך העבודה אבל אבי שמע על סוג של גורו בתחום העץ שחי בארה"ב והוא לבדו הרים אימפריה בתחום והוא רצה שאני אסע לשם ואלמד עד הפרטים הקטנים כדי שאוכל לחזור וליישם את אותם הדברים במפעלים שלנו.

הוא העלה אותי לאונייה המפליגה לנמל ניו יורק ואחרי שלושה חודשים של הפלגה הגענו ליעד ושם במשך כחצי שנה למדתי לבוריו את כל מה שצריך.
הרגשתי שאני מגיע בוגר יותר, חכם יותר ועם רעיונות טובים יותר.
בסך הכל אחרי שנה מאז שעזבתי את נמל חיפה חזרתי לישראל ובמשך חצי שנה יישמתי את כל מה שלמדתי בכל הסניפים שלנו.
הוכחתי את עצמי ואת מה שלמדתי שם, המפעלים התרחבו והפכו לאימפריה. הדורות הבאים
התחילו להיכנס לעסק המשפחתי והיום כל המשפחה עוסקת בתחום ומנהלים סניפים מחיפה ועד אוסטרליה.

במהלך אותה חצי שנה בארה"ב הכרתי את אשתי שחיה איתי עד היום. כמובן שזה לא היה מקובל
בזמנו להנחית בחורה בבית אז עשינו זאת לאט ובזהירות.
היא הגיעה לישראל לביקור שבסופו של דבר הפך לשהיה קבועה במדינה. הכרתי אותה למשפחתי, 
יצאנו יחד 3 שנים ואז התחתנו והיא נכנסה אל העסק שלנו.

אחרי הכשרה אינטנסיבית בישראל החליט אבי לשלוח אותה לנהל את המפעל בסן פרנסיסקו וכמובן שנסעתי אחריה ושם גרנו במשך 15 שנה, הבאנו ילדים והפכנו לאימפריה מקומית במערב ארה"ב...
לאחר שחזרנו לישראל החלטנו שעשינו את שלנו, יש לנו כסף לנו ולדורות הבאים ומעתה אנחנו רק  מבלים ומקדישים את חיינו לחיים טובים ומאושרים ולעשות טוב לאנשים אחרים.

תבינו, בסך הכל היינו בחזרה שלנו לישראל סביב גיל ה 42 אולי 45, אל תתפסו אותי במילה, בכל זאת, אני אדם מבוגר... :-)

החלטנו שבכל רגע נתון בו אנחנו נמצאים לבד אנחנו נחזק את האהבה בינינו, נצא למסעדות לארוחות רומנטיות, ננפוש בבתי מלון בישראל ובעולם והכי חשוב, שכל הילדים שלנו יחיו איתנו בסביבה הקרובה לנו ולכן אנחנו צריכים לעבור למושב, לבנות את ביתנו בצורה כזאת שתצליח להכיל מספר משפחות בעתיד וכך נדע שאנחנו מוקפים תמיד באנשים הכי חשובים בחיינו.

ולמרות כל האושר והעושר שלנו אנו תמיד נזכרנו מהיכן התחלנו, נזכרתי שאבי לפני שתפס את ההזדמנות של הקמת מפעל קטן במפרץ חיפה, היה בסך הכל פועל שחור שלא ממש הצליח לפרנס את משפחתו, שהכל הגיע אליו בייסורים ועל כן החלטנו שאנחנו נתרום כל עוד יש לנו את האפשרות לכך.

וכך עשינו, עזרנו לאלפי משפחות, אפילו התקרבנו לכמה מאות מהם ואנחנו אפילו מכירים אותם בשמותיהם. העושר הכי גדול מבחינתנו זה לקבל אהבה ותמיכה מכל אלה שעזרנו להם.

היום בגילנו המופלג כשלפי הנוהל נשארו לנו עוד כ-40 שנה להגיע עד 120 שנה, אנחנו מוקפים באלפי אנשים שאנחנו חשובים להם ולא יעזבו אותנו גם בעת הזקנה.
היום אנחנו מאושרים ויותר שמחים שגם ילדנו ונכדנו ממשיכים בדרכנו.