הסרט, "הם לא יזקינו" של הבמאי פיטר ג'קסון, מקים לתחייה את מלחמת העולם הראשונה ומתאר את שדה הקרב מנקודת מבטם של הלוחמים. לצפייה במסגרת פסטיבל דוק אביב בסינמטק ת"א וברחבי העיר.
צילום: באדיבות Tulip Entertainment
מאה שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה - שהתחוללה בין השנים 1918-1914 - יצר הבמאי פיטר ג'קסון מסמך תיעודי נדיר ומיוחד. סרטונים שנשמרו בארכיון המלחמה הבריטי שופצו, נצבעו ונערכו, והם מלווים בהקלטות אותנטיות של לוחמים, בסרט שלפרקים נדמה כי הוא מתרחש כאן ועכשיו.
הלוחמים הצעירים, רובם מבריטניה, התגייסו מרצונם החופשי כדי להילחם בגרמנים, שאיימו לתקוף את צרפת. בריטניה וארצות נוספות נחלצו לעזרת צרפת ולאור הנסיבות וההתפתחויות הבלתי צפויות, נגררו למלחמה עקובה מדם.
הצבא עוד לא היה מאורגן, אך על פי החוק מותר היה לגייס רק בני 16 ומעלה. היו צעירים, שלא ידעו אפילו מהי מלחמה, אך כל כך השתוקקו להביס את האויב, שהם הוסיפו לגילם שנה-שנתיים ובלבד לא להחמיץ את 'ההרפתקה' – ההליכה אל הלא-נודע – שיש שראו בה אפילו איזה ניצוץ של רומנטיקה.
בראיונות עמם, מסתבר שהיו אפילו בני 15 שחייכו אל המצלמה. (הם תועדו כפי הנראה, לפני היציאה לשדה הקרוב). כשנשאלו בדיעבד (אלה שנשארו בחיים) , איך הרגישו במהלך הקרבות ואיך יכלו להכיל את המראות הקשים של פצועים ומתים, יש שאמרו, "יש עבודה שצריך לעשות. אתה פשוט הולך ועושה את זה". אחד אמר שמה שעזר לו להתגבר על הקשיים היא עצם העובדה שלא היה לבדו כאשר נאלצו לפלס את דרכם בתוך שוחות מפותלות אלא היה עם עוד בני אדם לידו, כולם בעלי מטרה זהה. איש מהם לא נראה סובל מרגישות יתר.
'קולות הקרב' הקפיצו אותי מדי פעם וסבלם של הלוחמים - שלא ידעו שינה במשך ימים ארוכים, וחלקם נרדמו בעמידה, היה עבורי קשה מנשוא – אבל למען האמת, קשה היה לי 'להיכנס לנעליהם' של הלוחמים ואפילו לתאר בדמיון את תחושותיהם.
את שם הסרט, "הם לא יזקינו", כל צופה יכול לפרש מנקודת הראיה שלו וכמובן להגיע לתובנות.
הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל דוק אביב (מה-23.5 ועד ה-1.6.19) בסינמטק ת"א וברחבי העיר.