הרב ובנו

לרב אחד היה בן, תלמיד תיכון, הרב חשב שהגיע הזמן שבנו יתחיל לחשוב על מקצוע בחיים.
הבן לא גילה עניין מיוחד בנושא.
יום אחד, החליט האב לבצע ניסוי , נכנס לחדרו של הבן והניח ארבעה חפצים על השולחן:
תנ"ך,
מטבע של דולר מכסף,
בקבוק ויסקי,
ומגזין "פלייבוי".
כשהבן יחזור מהתיכון, אראה באיזה חפץ יבחר, אמר הרב לעצמו.
אם יבחר בתנ"ך, הוא יהיה רב כמוני ואיזו ברכה גדולה זו תהיה!
אם יבחר בדולר, הוא יהיה איש עסקים וגם זה יהיה בסדר מבחינתי.
אם יקח את הבקבוק, חס וחלילה הוא יהיה שתיין חסר תועלת, איזו בושה זו תהיה!
ואם יבחר במגזין "פלייבוי", הוא ודאי יהיה איזה " כלומניק רודף שמלות, ישמרנו האל!".
הרב מחכה בחרדה מעבר לדלת עד שבנו נכנס הביתה ופוסע לכיוון חדרו.
הנער משליך את ספריו על המיטה ועומד לעזוב את החדר, כשלפתע הוא מבחין בארבעת החפצים על שולחנו. הוא בוחן אותם בסקרנות. לבסוף הוא שם את התנ"ך מתחת לבית השחי, נוטל את הדולר ומניח אותו בכיסו, ותוך שהוא לוגם לגימה הגונה מן הבקבוק, התענג על תמונת נערת החודש של "פלייבוי".
"ירחם השם", מזדעזע הרב, "הילד הזה הולך להיות חבר כנסת של ש"ס!"

כסיפור או בדיחה, נו. כמציאות, הזוי, כי מי שנותן למציאות להיות כזו, זה אתה ואני, שכמותנו, אישי. זה לא הרב, שחי בפרטי, אלא מי שפורש ציבורי, מי שרואה בתפל, עקרוני. זרוק את הנגד, בשם הבעד, חבור עצמך, שחור ובהיר, והייה שאתה כה מקווה. עמיר

בדיחה נחמדה.אבל אפשר לקחת את הסיפור לכיוון הרציני.המבחן של האב לא היה הגיוני.הרי נאמר"לפני עיוור לא תשים מיכשול"ומלבד התנ"ך השאר היו מיכשולים כביכול
עניין אחר=אדם יכוללהנות מכלהעולמות ועדיין להיות אדם הגון ומצליח.
-למי שכתב על הפלייבוי-זה טיבעי.בסך הכל להביט בנשים יפות.והנער-נער,רק חולה לא היה מביט בעיתון כזה ועוד בגיל צעיר.הבעייה שלי היא רק עם המשקה.אבל הוא הונח שם רק בשביל הסיפור.

תודות למגיבים.
לסיפור יש מוסר השכל:
גם רבנים ובניהם , אינם עומדים בפני הפיתוי.
גם חברי הכנסת מטעם ש"ס, הם כשאר בני האדם ואינם עומדים בפני הפיתוי, אלא שהם מטיפים כאילו הם שונים מאחרים.