תימנית

צפון תל אביב של שנות הארבעים של המאה הקודמת הייתה בחיתוליה .
פה ושם צצו שכונות ללא כבישים.
ובחורפים בוססו התושבים בבוץ הטובעני.
שדרות נורדאו הייתה בזמנו שכונת צריפים ופחונים
ובה שוכנו העולים החדשים שהגיעו מתימן..
שדות ופרדסים שלטו ברמה וביניהם צצו בתים בודדים פה ושם

גדלתי באזור הזה מוצא דרור למעשי הקונדס.
לא אחת שמענו את קריאותיהם של ההורים
שיצאו לחפש אותנו הילדים,
אולם הם לא מצאו אותנו מאחר ולא נענינו לקריאותיהם.

החופש הגיע והיה צריך למצוא לנו תעסוקה
על מנת שלא נהרוס את כל השכונה
ואז החליטו הורי כי אני ואחי נלמד בחופשים ב"חיידר"
האמא אחזה בידינו והובילה אותנו אל מבנה בית הכנסת.
היה זה בית הכנסת של התיימנים ,היחידי שהיה באזור.
ישבנו כעשרים ילדים דרדקים בני 6-7
ישובים משני צידי השולחן המוארך.
כשבתווך מונחים ספרי תנ"ך, ספר לכל שני תלמידים..
הרבי הציג את עצמו ואמר:
"אני המורי וזה המוכוו'ט" כשהוא מצביע על מקל החיזרן שבידו.
הדיאלקט התימני היה מוזר ולא מובן לי.
,לא הבנתי את מה שהסביר בשפה שהייתה חדשה עבורי.
ועל כך זכיתי בהצלפה של המוכווט על כף ידי.
"אסטדי" הוא צעק .ואם לא תלמד ידבר המוכווט.
ספר התנ"ך היה מונח באמצע השולחן ביני לבין התלמיד ממולי.
"תקרא את הפסוק" ציוה המורי
הספר היה הפוך ולכן היה קשה לי לחבר את המלים
ועל כך זכיתי לעוד הצלפה של המוכווט.
למחרת הודעתי לאמי שאני לא הולך יותר לחדר
עד שתקבל הבטחה מהמורי שלא יצליף בי יותר
וכך חלפו הימים בישיבה בחדר עם מורי תימני
שלימד אותנו לקרוא ולהתפלל בנוסח תימני..
אמי התענינה לדעת מה למדתי בחדר
וחשבתי שתקבל שבץ לאחר שהתחלתי לקרוא פרק בתנ"ך
קריאה בנוסח ובטעמים ובדיאלקט התימני.
היא לא הבינה מילה ממה שקראתי
ואני הסברתי שכך מתפללים התימנים .

דיאלקט שמיאלקט. בגיל 6 קראתי מלפנים ומאחור
כמו ילד בכיתה ח'