היד התומכת
הוא שכב בחדר צדדי שהועבר אליו כשהוא מחובר אל מכשיר הנשמה . מכשירים שונים חוברו אל גופו ,אינפוזיה ושקית לקליטת נוזלי הגוף. ברור היה שהאינפוזיה הכילה גם חומר הרדמה שיקל על מצוקתו.
ישבתי לידו אוחז בידו כפי שנהגתי לעשות כאשר הייתי מצטרף אליו בהיותי ילד בצעדה ארוכה מצפון תל אביב ליפו של אותם הימים. האחיזה הזכירה לי תקופה שחלפה ,תקופה של שנות השלושים של המאה העשרים. הזיכרונות חזרו אלי כאילו היה זה אך אתמול . .מידי פעם נהג אבי לקחת אותי ואת אחי לביקור ביפו. יפו של אותם ימים הייתה שונה מיפו של היום. כיכר השעון הייתה רחבה גדולה כשמסביבה התמקמו רוכלים שהציעו את מרכולתם. גם מקומו של הקוסם הערבי לא ניפקד. זכור לי כיצד הרגשתי עקצוצים בלב כאשר הקוסם הוציא מגרונו שורה של סכיני גילוח מחוברים זה לזה בחוט דק. . אני זוכר את האחיזה בידו של אבי שהתחזקה באותו מעמד . התפללתי שסכיני הגילוח לא יפגעו בקוסם. רווח לי כאשר ראיתי אותו פותח את פיו להראות לנו שגרונו לא נפגע. ..
המקום המה מאנשים.ביניהם ילדים רבים וסתם סקרנים. לא בכל יום ניתן לפגוש בקוסם , כזה שבולע סכינים וזכוכיות ומוציא סכיני גילוח מגרונו ויונים מכובעו. היה גם איש לבוש קרעים עם כלי מוזר על גבו . הוא היה שקוע במעשי הקוסם עד כי שכח שבא לכאן למכור את המשקה הקר שבכלי הנחושת שנשא על גבו.. פתאום ניזכר שהחום לבטח גרם לאנשים להיות צמאים. " תמר הינדי" צעק במלוא גרונו כשהוא מכריז על מרכולתו. אבי הזמין עבורנו 3 כוסות. הפליא אותי כיצד הצליח המוכר בתנועת כתף לגרום לכך שכלי הנחושת שעל גבו יטה בצורה הנכונה וימזוג את המשקה לתוך הכוסות. המשקה המתוק חמצמץ היה קר וטעים והרווה את צמאוננו. . כך יכולנו להמשיך ולצעוד ולבקר בשווקים שהיו עמוסים בקונים. הייתה זו חוויה עבורנו הילדים להתרוצץ בין הדוכנים ולחטט במוצרים. . עכשיו צהרים ואנו עייפים. המחשבה על הדרך הארוכה שמחכה לנו להגיע לצפון הרחוק של תל אביב גרמה לנו לתהות אם היה כדאי להגיע ליפו. . אולם לא עמדה בפנינו ברירה. ראשית מפני שלא הייתה תחבורה בשבת . גם האפשרות השניה של שכירת דליג'נס ירדה מהפרק. היינו משפחה שומרי שבת . ושוב נגררנו אחרי אבי שצעד בביטחה . מידי פעם עצר ואחז בידי הזאטוטים ממריץ אותם לצעוד כמוהו. .
....עכשו אני יושב לידו אוחז בה חזק ולא ברור לי אם אני שואף לקבל חיזוק מהיד שתמכה בי לאורך שנים או שאני מנסה לעודד אותו. . שלושה ימים ישבתי לידו רואה את נשימותיו הקשות ואת פעולת הלב דרך המוניטור. ראיתי את דעיכתו ואת הרגע שהמוניטור הראה שהלב נדם. . ואז עלו בי מחשבות ותהיות. האם ניתן היה להציל אותו? שאלות שעלו מהערות של אחות יוצאת דופן. שאלות שנבעו לאחר התפכחות. . . מדוע הועבר לחדר צדדי בודד? האם היה זה חדר ה"לאפשר לזקן לסיים את חייו בשקט ובכבוד ? " שמענו כבר על סיפורים לפיהן לא הוקדשה תשומת לב מרובה לזקנים שמחלתם הייתה אחת ממחלות הזיקנה והרופאים איפשרו להם למות בכבוד.
נזכרתי גם בביקורים של האחות שהעירה כי אפשר להציל אותו. מאוחר יותר קיבלה ההערה משמעות מיוחדת . האם התכוונה לומר שניתן להציל אותו עם טיפול הולם? בדיעבד ,כאשר אני חוזר וחושב על הערתה ,היא מקבלת משמעות מיוחדת כאילו ניסתה לרמז שהחולה הועבר לכאן לסיים את חייו.. היו שמועות כאלו והן הוכחשו . . האם אכן קרו מקרים כאלו שחולים זקנים הופקרו למות? שאלה שכיום אין לה מענה.
על החיים ועל הרפואה
זה העביר בי תחושה משונה
ועל סיפורך מכיר לך תודה
וזאת ראיתי אצל אימי,היתי צריכה לדחוק בהם
הרבה שיצילו אותה,,
לא ראיתי מאמץ יתר שהם עשו היא היתה בת 94
אינני משליכה זאת על כולם רק על המקרה הצספציפי שלי
עת ללדת ועת למות--זו דרכו של עולם
כתוב יפה,,ועצוב,,,,
מחשבה על החיים בכללותם,,על החיים והתכלית שלהם