"האני",גוף ראשון ביצירה

אני רוצה להעמיד איזשהו קו של מה שאנחנו כותבים כאן,על דיוקו.
כשאנחנו כותבים שיר ,תכופות אנחנו משתמשים בגוף ראשון(אני), אבל אין זה אומר שהכוונה למי שכותב את השיר.
לעתים,אם המשורר(בואו נעז ונאמר זאת כך)או הסופר נוקטים בלשון של "אני", לא תמיד הם מתכוונים לעצמם.יתר על כן,לפעמים הסופר הוא גבר ומשתמש בגוף ראשון בסיפור ,כאילו האשה היא המספרת את מה שקרה לה.למשל ב"מיכאל שלי"הסופר הוא עמוס עז,אבל הדוברת המגוללת את הארועים היא אשה.דבר דומה יכול לקרות בשירים.המשורר רוצה להביע איזשהו רעיון,או הוא חלם על איזשהו שיר,והוא נוקט בלשון "אני"כלומר גוף ראשון.אין זה בטוח שבאמת זה מה שקרה לו.אף כי שירה היא יותר אישית מסיפור.
אז אתם שואלים אותי מה אני רוצה לומר בזה?או.טוב ששאלתם.!
כשאנחנו מתיחסים לשיר או א?ל נאמר "המשוררת עצובה"או המשוררת צוהלת משמחה"כי אולי היא עצובה וכותבת שיר שמח.או להפך.אז מה לומר?יש לומר"הדובר בסיפור"או הדוברת בשיר"כי יש הבדל תכופות,בין מה שכתוב בשיר לבין הכותב אותו.לכן לפעמים כשמראיינים סופר שואלים אותו אם העובדות בסיפור אוטוביוגרפיות.כי ברור שסיפור או שיר יכולים להיות בדייה גמורה.שמצוצה מהאצבע,מפרי דימיונו הקודח של הסופר או המשורר.ועל זה נאמר בתורת הספרות"מ?יט?ב השיר-כ??זבו?"כלומר הכזב,השקר,הדימיון,יוצרים אתהסיפורים הטובים ביותר.אם כי זה לא תמיד נכון.
לא כולם יכולים להסתתר מאחורי דמות שאולה. ואז הסיפור הוא תאור של מה שהיה משהוא הדומה ליומן. חה...אני כזה. בתוקף תפקידי כמנהל בנק הייתי אמור לכתוב דוחות וסקירות. תאור של לקוח ומצבו הפיננסי. כמה קצר כמה טוב. מעט מילים עם הרבה תוכן. זו הסיבה שהסיפורים שלי קצרים.
אז הארת את עיני ובעתיד אנסה להעלות סיפור דימיוני כשאנסה להיכנס לגופו או גופה ש דמות אנונימית.
מאחר ורוב התשובות לתגובות
מהכותב,,נשמעות כאמתיות ואין הם שוללים את התגובה
אלא מאמתים אותה,,בתגובה לתגובה,
למשל אם משהוא כתב על בדיקות מסוימות שעשה או
על הרגשה פיזית מסימת,הן לטובה והן לפחות טובה,
לכן כדאי לציין שהנכתב הוא דמיוני ואז התגובות
תהינה בהתאם
התיחסות למה שכתוב לא תמיד מתארת
את הכותב במצב הנתון.לעיתים הכיתוב
מפרי הדמיון.
שרלה היקרה,בודאי ,קבלי חזרה,וצביה היקרה,תודה על התמיכה.
אז לא נאמר עליו כלום למרות הכותרת ...
אופסס... כנראה התכוונת למשהו אחר, טובה. חחחחח