הספינה "רוסיה"

מרץ ה 1948 (אם זכרוני זכרו לברכה. אינו מטעני) כמה שבועות לפני חג הפסח הבריטים עדיין בארץ ונמל חיפה שוקק חיים ואנו אנשי פלוגת הנמל של הפל"ים עסוקים בהתחזות לסבלים של חברת העוגן ובשמירה על ספינות המעפילים שעגנו בנמל לאחר שהמעפילים גורשו לקפריסין, עגנה בוקר אחד ליד הרציף אניית הפאר הסובייטית "רוסיה"
זו הייתה ספינה עם ארבעה סיפונים מפוארת מאוד שהייתה בדרכה לארצות הברית ועגנה בחיפה כדי לקחת נוסעים ,יהודים, ערבים וכל מיני ארחי פרחי שרצו לעזוב את הארץ לפני פרוץ הויכוח הגדול בינינו לבין הערבים למי שייכת פיסת הקרקע שהאו"ם החליט לתת לנו. כאמור, היינו הסבלים שהעלו את כבודת (מלשון כבד לא כבוד) הנוסעים לתאייהם והנה אנו שמים לב כי יש כמה וכמה בחורים צעירים יהודים בגיל גיוס שעומדים לעזוב את ארצנו היפה ולהגר לגולת אמריקה הדוויה.
ובכן, לנו הספיקה גולה אחת ועדות לכך היו אניות המעפילים שעגנו בנמל, והחלטנו לדבר על ליבם של אותם צעירים ולשכנעם כי זו ארץ זבת חלב ודבש ואין להם מה לחפש בארצות ניכר, חלק ניכר מה"ילדים" הללו השתכנע ואכן ירד מהספינה ואילו החלק שלא השתכנע מאהבת ציון זכה לשכנוע שקשה היה לסרב לו, כי באופן בלתי מוסבר לחלוטין התחילו פתאום ובאופן מיקרי בהחלט לעוף מזוודות למי הנמל על ידי סבלים רשלניים ביותר והמעניין היה כי המזוודות האלו היו של אלו שאהבת ציון הייתה רחוקה מליבם.
בין אלו הייתה "שרלילה" אחת שרצה למשטרה הבריטיית בנמל והתלוננה על המעשים הטובים שעשינו לכמה מהנוסעים הצעירים וכי מיי הנמל מלאים במזוודות שברשלנית הסבלים נפלו למים.
לא ארך זמן והנמל וסביבת הספינה ועל הספינה הוצבו כוחות צבא ה"כלניות" המפורסמים ומנעו מאיתנו את המשך המעשים הטובים והנה, אני עולה עם שתי מזוודות לסיפון הראשון ומה אני רואה, ה"שרלילה" וקצין בריטי עומדים ליד המעקה ו"משוחחים" קשה לקרוא לזה שיחה אולי הבעת תודה על זה שהוא מגן עליה ואני חושב איך אני מפסיק את האידיליה הזו ומחליק לכיוונם עם המזוודות ונותן לה "דחלה" (דחיפה בערבית זה נשמע יותר טוב) היא תופסת אותו בחגורת הקצין ושניהם יחד על המזוודות יוצאים בשחייה מרעננת במי הנמל המעופשים כאשר אני למזלי נשאר על הסיפון.
אבל לרוע מזלי חייל בריטי שעמד על משמרתו בסמוך ראה אותם קופצים לטבילת בוקר ובלי לחשוב פעמיים (גם פעם אחת זה הרבה) דורך את הנשק ופוקד עלי להרים ידיים כשאני עדיין שוכב על רצפת הסיפון, בקיצור אני מורד מהספינה ומובל עם משמר כבוד אחר כבוד אל קיר ההנגר ושם אני מתראה עם כמה מחברי ואנו נחקרים על ידי קצין בריטי בדרגה גבוהה (סרט אדום סביב הכובע) הוא שואל בעברית עילגת ואני עונה לו בערבית מדוברת מלווה ב"ברכות" עליו ועל משפחתו עד דור אחרון, לבסוף הוא מחליט לשלוח אותנו למעצר בלווי של משטרה מגיעים "שוטרים" ואנו עוזבים את הנמל,
לנמל לא חזרתי יותר ירדתי עם שיירה וצורפתי לחטיבת הנגב ובמסגרת ויכוח עם המצרים הדברים כתובים בספר קורות הימים.

