האם ניתן בכלל לומר שימי הזיכרון מאחורינו?

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולרגל יום העצמאות בחרנו להעלות צילום של צבר בחלון הודעת המערכת, של פורום כתיבה יוצרת כמסמל ארצישראליות ואת איפיון  האדם הישראלי. 

חברים נענו לאתגר וכתבו על המתיקות ואף על הקוצניות והכאב בהקשר נוסטלגי רלבנטי לתקופה.

נדב היה הראשון להיענות לאתגר. הוא כתב שיר על  זכרונותיו מהפרי של שם ומהפרי של כאן. לרבות מפגש כואב עמו במהלך צניחה( כך למדנו שהמונח"חפוס" אינו פליטת מקלדת...)

תוכלו לקרוא שירים רבים פרי מקלדתו של העמית לניהול קהילה כאן במוטקה, ששת שץ. שהעלה בבלוג שלו את סיפור הפציעה שלו במלחמת ששת הימים. הוא העלה שיר שכתב, מזועזע לאחר הפיגוע בדולפינריום והעשיר את הפורום בצילום צבר משלו. ששת  ממשיך וחווה בכאב רב את הווית המלחמה המתמשכת. ואת כאבו זה הוא מבטא בשירים הרבים שהעלה לפורום.

מחזור שירים מנקודות ראות שנות, לרבות... הצבר עצמו, כתבה רבקה נהרה, המשתפת מעבר לטקסטים הפואטיים - סמליים שהעלתה גם במסקנה אישית:"אני לא מתקרבת ולא נוגעת...כל הניסיונות הסתיימו בקוצים!!!!!!!!!!!!!" 

בלה כתבה כדוברת בגוף ראשון על "דמעות המרוות אדמה חרוכה". וגם זועקת "לא עוד" בשיר נוסף.

נחום כתב שיר פזמון, בסגנון של שיר מצעדים("מארש") המתאר פלוגה בקרב שגבורתה מחוזקת על ידי האמונה הדתית. 

ישראל שמשון הזמין בערב יום הזיכרון את הר?עים להרכנת ראש במספד "יזכור".

מוטי ריקלין נוגע בחוית הבנת זילותם של חיי האדם במלחמות  בשיר קצרצר ומרומז. 

אתמול הוסיפה תותינקה שיר שמתרחק מההדהוד צבר- מלחמה. וכתבה:"פשוט מתחשק לגעת..."

והיום? 

טקסט מצמרר המתאר סיטוציה עקובה מדם, שהעלה יעקב גרשון.

הנכם מוזמנים להכנס, לקרוא ולהגיב. אליהם ולטקסטים לנוספים.

(גם בנימת שורות הנושא של פוסט זה...)

להתראות,

חברים ומנהלים בפורום כתיבה יוצרת.