הלכתי מכות...יצאתי גדול...וגם ניצחתי את החאמס...

יצאתי ממרפאת קופ"ח עם תחבושת קטנה על האף

"ודרך אגב" אמרה לי האחות בקול גבוה עם הומור נמוך 

"את תדחוף אץ האף שלך למקומות שאתה לא צריך".

הגעתי למרכז העיר פגשתי את עוזי מחנות החשמל דיברנו מעט ולבסוף שאל:" גבי מה יש לך באף?" 

"סתם ניתוח קטן"  עניתי בחפיפיות והמשכתי בדרכי.

עברתי ליד הבוטקה של הפיס מלכה שיושבת שם עשתה לי שלום, " מה קרה לך באף?" 

שמעתי את קולה מאחורי גבי.

"שום דבר זה כלום "אמרתי בצעקה תוך כדי מנוסה.

גם משה מהירקות שאל, לא היה אדם אחד שאני מכיר ולא שאל על האף. פתאום האף שלי נהפך לדבר החשוב ביותר ביקום.

עם כל הצרות שיש לנו החאמס, החיזבאללה, הגרעין האירני, דיור בר השגה לצעירים, האף שלי לוקח בהליכה את כל הצרות.

החלטתי לשנות את כיוון ההליכה והלכתי עם האף והתחבושת הקטנה לקפה "ויולה", המלצרית שאלה רק מה תאכל ומה תשתה?" תודה לאל הרהרתי לא שאלה על האף פתיחה טובה. "קפה הפוך גדול וגם תזרקי איזה חתיכת עוגת גבינה ע"י הקפה". 

לגמתי קפה נגסתי בעוגה מעלעל בעיתון ופתאום :

"מה יש לך באף?" אני מסתכל מי השואל ורואה שהפעם המדובר בשתי שואלות צעירות בשנות העשרים המאוחרות שלהן, מה הן רוצות מהחיים שלי לא מכיר אותן, מה לי ולהן, הרהרתי.

שתקתי, מתעלם מהן וממשיך עם העיתון.

"הלכת מכות?" הן שואלות ואני רואה את החיוך הקל על פניהן, ההפעם החלטתי לזרום איתן.

"כן, דפקתי לו ת'צורה , עכשיו השפן הקטן בתל השומר מחכה להחלפת סנטר..." עניתי והמשכתי ללגום.

"יצאת גדול!" אמרו הצעירות. סיימתי הקפה ויצאתי "מויולה", הרגשתי גבר גבר לא מוריד את התחבושת משך חודש ימים... הרהרתי בלבי.

כולה חטפתי מהלומה עזה באף עם חתך קטנטן מהשפיץ של השולחן בסלון בשעה שהתקופפתי להרים את משקפי הקריאה שנפלו....