הסמחח והשרקיה

ישבנו בתוך סירת הגומי מפקירים את גופנו לשמש החמה שהתגלתה מידי פעם מבין חשרת העננים. הם היו קבוצה של נערים צעירים עולים חדשים  שלא מזמן עלו ארצה. הייתי מפקד הסירה בדרגת סמח"ח (סגן מפקד חצי חוליה )והם  הסתכלו  אלי  בחרדת קודש.   הצבא היה עדיין בחיתוליו ובחיל הים טרם נקבעו דרגות. . אני הייתי כבר ותיק ביחידת הנחיתה , חניך בקורס מפקדי סירות עם ותק של 3 חודשים בחייל ,נער בגיל  הנערים שהצטרפו לא מכבר ליחידה.   חתרנו כשעתיים עד ששרירי הנערים כאבו והחלטתי לאפשר להם לנוח ולהשתרע על גבם בתוך סירת הגומי הקטנה. השמש הפציעה מידי פעם  מבין  חשרת  העננים ושלחה קרני חום ללטף את גופות הנערים שנהנו מהשייט  בים. אלא שגם ימאי "ותיק" כמוני ,המשרת כבר 3 חודשים בחייל ,  לא שיער את מה שיכולה לעולל רוח השרקיה שנשבה וסחפה אותנו ללב ים.. רוח השרקיה היא  הרוח המזרחית שמגיעה מן המדבר ונושבת כלפי מערב. עכשיו אנחנו עמוק בלב ים מבלי שאף אחד מאנשי הצוות חש בכך. גם אם היה מישהוא מהירוקים רואה שנסחפנו , לא היה חושש. . הוא היה סמוך ובטוח שהמפקד שאיתם ושחטף תנומה כמו יתר הנערים,יודע את מלאכתו ויחזיר אותם לחוף. הרי הוא סמח"ח !. המסכנים לא ידעו שהמפקד הוא בסך הכל טוראי כמותם והתואר סמח"ח ,שאין לו משמעות, הודבק לו על מנת להרשים אותם. . אלא שגם הסמח"ח לא שיער לאיזו צרה ניקלעה החבורה.. הפקודה הייתה קצרה."לתפוס משוטים ולחתור בכל הכוח.". לא היו לנו אמצעי קשר (מדובר בשנת 1948) ולא ידענו אם ירגישו בחסרוננו. היינו עמוק בים ובקושי ראינו את החוף.
ניסיתי להרגיע את הנערים וסיפרתי להם שאנו במהלך תרגיל. שקר קטן שנועד להרגיע.. לא ברור כמה שעות ניסחפנו . לפתע שמתי לב שהרוחות התחלפו. הרוח עכשיו  צפונית והודפת אותנו דרומה.. עכשיו כבר קל יותר לחתור באלכסון אל חוף מבטחים..

ה"תרגיל" היה אמור להימשך שעתיים אולם רק לאחר 8 שעות הצלחנו להגיע לאחד החופים שהיה רחוק מהמחנה מספר ק"מ .
הודעתי לנערים שעכשיו התרגיל הסתיים ועלינו לשאת את סירת הגומי עד לבסיס מרחק של 4 ק"מ.. באותו רגע ראיתי עד  כמה הייתה  האמונה העיוורת במפקד ומה היה היחס וההערכה לסמח"ח ש"ניהל" את התרגיל המוצלח. ח..ח..ח. "תרגיל שכמעט הוביל אותנו לאבדון.