סיפור יפה שמסתובב ברשת

i פעם בשבוע, קצת לפני שישי לוקחת שמחה כמה שקלים מהקופה של החסכון ויוצאת אל המכולת. 

במכולת קונה בקבוק מים מינרלים, סבון נוזלי בריח תותים וכמה מטליות. לאחר, יוצאת אל תחנת האוטובוס ומחכה לקו 20- הנהג כבר מכיר אותה, מביט על פניה העייפות ושואל אותה "מה שלומך היום שמחה?" שמחה מחייכת לו, מעבירה את הכרטיס הירוק במכונה ואומרת לו "מה כבר יש לאישה זקנה לחדש אה?" הנהג צוחק. שמחה מלטפת את ראשו והולכת לשבת במושב האחרון. -- פעם בשבוע, קצת לפני ההכנות לקידוש קו 20 מוריד את שמחה בהר הרצל ועוד כמה נשים עם מטפחות לראשן את שמן אני לא יודעת. שמחה עומדת על יד השער הגדול של הר הרצל ולוחשת "גבריאל של אמא, הנה באתי אליך" שמחה נכנסת. -- וכשמגיעה אל הקבר, מדליקה נר ומתיישבת על הארץ לקבר היא מספרת איך רבה עם ז'אנט השכנה מלמעלה איך ז'אנט שופכת לה את המים עם האקונומיקה על הכביסה ואיך היא רוצה לשבור לה את הדלת אבל לא נעים לה כי ז'אנט מזמינה אותה לקידוש. ולקבר היא מספרת על זה שהרופא אמר לה להפסיק עם הסוכריות שזה לא טוב לה לסוכר והיא מסכנת את עצמה. ובין משפט למשפט היא לוחשת "אמרתי לרופא, מה אכפת לי? מה יש לי להפסיד אה?" אחר כך מלטפת את אותיות הקבר, מוציאה את מטליותיה והסבון עם ריח התותים ומתחילה מנקה ומזמרת שיר ערש במרוקאית: "שים ראשך על המזרון אמא פה איתך בלב שלה אתה ראשון עוד מעט זריחה" --- כשמסיימת שמחה ובודקת שאין רבב המפר את נקיון קברו של בנה- מניחה שפתיה על הקבר, עוצמת עיניים ולוחשת "עוד מעט ילכו האוטובוסים, עכשיו אמא צריכה משית' הביתה, בסדר?" ענפי העצים מרשרשים לאות הסכמה. רגע לפני שהולכת, מסתובבת שמחה אל קבר בנה ואומרת "לא עוד הרבה ואמא עוד פעם באה, תישן בינתיים גבריאל, תישן" -- היום ירדה שמחה מהאוטובוס, ברכתי אותה לשלום "מה שלומך שמחה?" שאלתי "את רואה, הולכת ובאה, הולכת ובאה" ענתה מאחת המכוניות שעמדו ברמזור נשמע רדיו ומהרדיו בקע קולה של איזו חברת כנסת- היא דיברה על טרור, דיברה בגנותם של חיילי צה"ל ואמרה שאין באמת מחבלים יש רק לוחמי צדק. שמחה נשכה את שפתיה, הביטה בי עם שתי עיניה העייפות ואמרה "אל תקחי ללב, יש כל מיני אנשים. עכשיו הולכת הביתה, לשים קצת את הראש, עוד מעט תבוא שבת" -- הבטתי בשמחה המתרחקת ובמכונית הנוסעת- ולחשתי לעצמי "איזה עולם מוזר אלוהים, איזה עולם רע" העצים רשרשו לאות הסכמה, איזה עולם רע.