הצילו את כלבי הדרום הננטשים 054-5351022 03-6241776
במלחמת המפרץ הראשונה, מתי? 1991? גרנו ברמת השרון. הטילים חלפו מעל ראשינו כשעמדנו בצומת הכפר הירוק לקול צפירת האזעקה. בהתאם להוראות היה עלינו לעמוד בצד ולעשות כך וכך. אז עמדנו באמצע הכביש ועשינו כך וכך והטילים חלפו מעלינו ליעדם. הטילים היו מכוונים לפי גלילות ואף הגיעו לשם.
באחד הימים, התקשרה אלי בתי, כן, אותה בת הזכורת לכם מסיפורה של קותה, החתולה המעוברת שהיצלנו.. ואמרה "אמא, אנשים לא נורמלים, בורחים ונוטשים את החיות המסכנות. עכשיו. עיזבי הכל ורוצי לצער בעלי חיים ברמת גן והביאי כלב". מי יכול להתווכח עם בתי? אף אחד! פרט לטיעון החזק שהיה לה, היא גם בת מזל עקרב. השם ישמור מלהתעסק עם בת מזל עקרב. הקיצער, באמת עזבתי הכל ונסעתי לצער בעלי חיים. תשמעו חבר'ה, נדהמתי! "רחוב" כלובים מימין ומשמאל חדרים חדרים לאורך מסדרון ובהם כלבים. לפי גדלים ומינים. גדולים, קטנים, גורים, פצועים, תוקפנים. וכו וכו וכו.
הלכתי לאורך המעבר והסתכלתי מימין ומשמאל. הכלבים עמדו או שכבו או שיחקו או שתו מים ולא התיחסו אלי בכלל. חלקם נבחו, חלקם יללו, חלקם ניקו את עצמם בסיוע לשונם. היתה פעילות שקטה. אפילו הנביחות היו מתונות. מין רעש סטטי מתמשך.
קיבלתי הוראות מהבת שלי. לא נשלחתי ללא הוראות. חס וחלילה. היה עלי להביא כלבה נקבה בצבעים שחור לבן. נו? לא מצאתי. הלכתי הלוך ושוב. ריח השתן וריח כלבים חזק ליוו אותי. היה קשה לנשום. מאחורי הזדנב תורן "הצער בעלי חיים" שלא הבין בדיוק מהי הבעיה?? קחי ולכי..
היה כלב אחד, שהתייחס אלי. מאד. הוא תלה בי זוג עיניים צהובות חומות בהירות בולטות וגדולות שהיו קבועות בפני הכלב המיוסרים שלו, כאומר "קחי אותי שושנה! קחי אותי! למה את מחכה? אותי. אותי קחי. אותי.
היה זה כלב קטן בגופו, צעיר. בן כמה חודשים. פרווה חומה ג'ינג'ית תלתלים ארוכים וספוגי שתן. מבט פרוע בעינים. ורחמים רחמים עליו.
שמתי נפשי בכפי ולקחתי אותו. לא נקבה, לא שחור ולבן ולא בטיח!!
הבאתי אותו הביתה. בתי לא שאלה מה זה? מה הבאת? היא ראתה את מבטו והבינה. נשמה יקרה שכמותה. כשסיפרתי לה מה אמרו לי עיניו, ניקוו דמעות גדולות בעיניה היפות. מחמל נפשי הרחומה.
רחצנו אותו בשמפו עדין, ניגבנו אותו ומייד הוא קפץ על מיטתה של בתי והתמקם על הכרית. וואללה יופי! ואיפה אני אשים את ראשי.
חבר'ה, הכלב הזה ובתי ניהלו רומן עמוק וריגשי שנים רבות מאד. ג'רי קוקינו חי עד שיבה טובה על הכרית של הבת שלי. אכל מפיתה ושתה את המרק שלה. התענג על פתי בר, ביצים קשות וקציצות עוף. הוא חינך כלבים רבים שלנו שאספנו אחריו. "על ברכיו" גדלו ניקולאי ההאסקי הסיבירי המפואר שלנו, גרייס העדינה הדני ענק אפור "ארלקינו" שאנשים רעים וטיפשים זרקו ממכונית נוסעת ליד אלונית בקיבוץ...ג'ודי התחש, שאודותיה סיפרתי כשנפרדנו ממנה לפני כמה חודשים.
למה קראנו לו, כלומר למה קראה לו בתי, ג'רי קוקינו? קוקינו זה ג'ינג'י באיטלקית. היא מצאה את הכינוי באחד מספרי ג'ראלד דארל שכמובן מצויים כולם בספרייתה.
גם אנחנו כאן , בקיבוץ, מתמודדים עם נטישת כלבים חתולים, אנשים מגיעים עד לשער הקיבוץ וזורקים את החיה.
בקיבוץ אנחנו כמה משפחות שמתמודדות עם התופעה, לוקחים החיות העזובות ומוצאות להם בית.
אנחנו רשומות בעמותה לכלבים עזובים ומחזיקות הכלב כמשפחה אומנה, עד למציאת בית.
שוב תבורכי.
טלי
פעילותך למען החיות ראויה להערצה. שאי ברכה.
אשמח להיות בקשר כשאסע לצפון ולבקרך בקיבוץ.