השיעור הראשון שלי, סיפור אמיתי לפתיחת שנת הלימודים
השיעור הראשון שלי
- סיפור בתוך סיפור אמיתי-
- מאת רמיאב -
בעת גיוסי לשירות חובה בצבא, הייתי בוגר סמינר למורים. לא היה לי עדיין כל ניסיון עם ילדים-תלמידים. בחופשה "רגילה", מספר חודשים לפני השחרור, הלכתי אל המפקח האחראי למילוי מקום במשרד החינוך, לבקש עבודה למספר ימים, כמורה מחליף. הוזמנתי לבוא למחרת ב- 8 בבוקר, בעת שהמנהלים מדווחים על מורים נעדרים ונשלחתי לבית ספר בצפון תל-אביב.
מנהל בית הספר שמח, כי נפתרה לו בעיית המורה הנעדרת ושלח אותי מיד לכיתה ו' שלישית.
"מה הם לומדים עכשיו?" שאלתי.
"הם יגידו לך. תמהר כי כבר צילצלו לשיעור השני." הוא אמר.
עליתי לקומה השניה ומרחוק כבר שמעתי קריאות קצובות,
"שי-עור חופ-שי ! ... שי-עור חופ-שי ! ... "שי-עור חופ-שי ! ... שי-עור חופ-שי ! ..."
עמדתי בפתח הכיתה, מתבונן בפנים המשולהבות של כ- 40 ילדים וילדות, מתופפים על השולחנות וקוראים בקצב. אחד התלמידים שהבחין בי, ניגש ושאל אם אני המורה המחליף. אישרתי והוא התחיל להסות את חבריו ולהעביר את המידע לכולם. הקריאות נפסקו ומבטים סקרניים ננעצו בי, מלווים במלמולים ולחישות. לאט-לאט קמו כולם (כך היה נהוג אז כשנכנס מורה...), מצחקקים ותמהים, מה עושה בחור כזה צעיר בדלת.
"שלום, שבו!" אמרתי בקול סמכותי של מפקד זוטר. הם ישבו, מתחילים להתלחש, להתחלק בחוויה ואולי לנסות לחפש את נקודות התורפה של היצור המוזר שנפל לידיהם.
"המורה! איך קוראים לך?"... "מה תלמד אותנו?"... "המורה, אפשר לצאת לשירותים?"... נשמעו קריאות מכל עבר. (אז קראו למורה - "המורה".... ולא בשמו הפרטי.)
"מעכשיו שקט!!!... שמי אבירם. מי שרוצה לדבר יצביע. מי שיפריע יחכה לי אצל המנהל!" רעמתי בתקיפות ולרגע השתררה דממה.
פתחתי את יומן הכיתה וקראתי את השמות, להרוויח קצת זמן. כל אחד ענה בתורו והרים יד לבקשתי.
"ועכשיו, מי מוכן לומר לי, בהצבעה כמובן, איזה מקצוע הייתם צריכים ללמוד בשיעור הזה ומה היה עליכם להכין?"
"אני... אני... המורה אני!... אני... אני רוצה!...אני..." אצבעות ננעצו באויר ונשלחו קדימה כשחלק מהמצביעים מתרוממים בעקבות היד המושטת.
"להצביע עם מרפק על השולחן! אני רואה את כולכם." חלק נסוגו. "מי שאני פונה אליו יאמר תחילה את שמו... כן, את שם בסוף, בבקשה."
"שמי נירה. היה צריך להיות שיעור עברית עם המורה תקווה. היינו צריכים לקרוא את הסיפור ולדעת לספר."
"יפה נירה ומה שם הסיפור?"
"א?קמ?ק... א?קמ?ק... המורה א?קמ?ק... א?קמ?ק..." נשמעו קריאות מכל עבר. זה נשמע כמו קללה ואני ממש לא הבנתי מה הקריאות האלה, הייתי המום לרגע.
"רק נירה! בבקשה."
"שם הסיפור "א?קמ?ק"." אמרה נירה בחיוך מקסים של הצלחה.
א?קמ?ק, נזכרתי, פרושו לחם בתורכית. ידעתי זאת, כי בערך עשר שנים קודם, ראיתי כילד, את הצגת "המכשפה" של גולדפדן, בתיאטרון "האוהל", ושם בן דמותו של הוצמך ריקד בבית קפה תורכי ושר על א?קמ?ק... לא היה לי מושג על איזה סיפור מדובר, אבל החלטתי לשמור על קור רוח.
"טוב, להוציא את הספרים... אתם", פניתי לשניים שבשולחן הקדמי מימין, "תנו לי בבקשה ספר אחד ותקראו יחד כשיהיה צורך."
עיינתי בתוכן ומצאתי. יש סיפור בשם "אקמק" של אשר ברש. אף פעם לא קראתי אותו, עד לאותו יום.
"לסגור את הספרים. מאחר שקראתם והתכוננתם, נספר את הסיפור בהמשכים. אתה," הצבעתי על ילד שניסה להצטמצם, או להעלם, "כן אתה, תגיד מה שמך? והתחל לספר."
"אני צבי," אמר בהיסוס, "המורה, בסיפור...אז החייל על הסוס הרג את החייל שלקח את הלחם מהילדה..."
"מה פתאום??!!... לא נכון!!!... המורה, לא ככה!!!... כן נכון!!!..." נשמעו צעקות מכל עבר.
"שקט!!!" שאגתי, "לא להתפרץ!!! מי שרוצה להעיר, יצביע!!! מי שלא יבקש רשות לדבר, אני ארשום אותו!!!" שלחתי מבט מאיים כשפנקסי השחור בידי. לתדהמתי זה השפיע ואצבעות לרוב עם מבטי תחינה הופיעו. הסתכלתי סביב וחיפשתי את זה שמצביע הכי יפה...
"את, מה שמך?" הוריתי באצבע על ילדה חמודה.
"שמי שירה. הילדה נתנה לחייל לחם כי אבא שלה אמר לה להביא, כי החייל היה רעב והוא בכלל היה תורכי, החייל. "
"שירה, ככה מתחיל הסיפור?" שאלתי.
"לא, זה התחיל כשהאבא טייל בחצר עם הילדה..."
הרבה אצבעות התרוממו בשקיקה, תוך הבעת אי הסכמה ובקריאות מאופקות. אחד הילדים, בעל פנים של "פרופסור צעיר" הצביע, עם מבט של מי שיודע. החלטתי לפנות אליו.
"תודה נירה. אתה, כן אתה עם המשקפיים. בבקשה."
"אני גיא. אני חושב שצריך קודם כל, כמו בסיפור, להגיד שזה קרה בחיפה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהתורכים הפסידו לאנגלים והצבא התורכי היה בבריחה והחיילים שלו התפזרו."
"יפה, תמשיך." אמרתי וראיתי שרוב התלמידים מהנהנים בהסכמה ובהערכה . כנראה שגיא היה במעמד של תלמיד טוב.
"החיילים התורכים היו רעבים וחולים ועברו בעיר בדרך, אוספים ואוכלים אפילו זבל. הצבא האנגלי התקרב לעיר. בחצר אחת עמד איש עם ילדה לקטוף תאנים ואז פתאום הופיע על ידם חייל תורכי..."
הגנבתי מבטים לספר הפתוח בידי, לנסות לעקוב אחרי העלילה. מהשולחן הראשון בטור השני, שמעתי לחישה קולנית... "הוא לא קרא את הסיפור!!!..." זה היה ילד עם עיניים חכמות וממזריות שפנה לשכנו. חברו לחש לו בחזרה... "השתגעת???... אם לא היה קורא, לא היה מלמד!!!". שלחתי אל השנים מבט מאיים מלווה בחיוך עם רמז של אצבע, לשתוק.
קראתי ברפרוף, תוך שאני פוזל בגניבה לספר, וראיתי שאכן יש דמיון בין הכתוב למה ששומעות אזני.
"תמשיך גיא." אמרתי.
"החייל התורכי היה רזה מאוד עם בגדים מלוכלכים וקרועים. הוא אמר ברמזים, כי הוא לא ידע עברית והם לא ידעו תורכית, שגם לו יש ילדה כמו זאת שבסיפור. ראו שהוא מתגעגע לילדה שלו. הם התחילו לרחם עליו ופתאום הוא אמר "אקמק" שזה לחם בתורכית..." על פני התלמידים הייתה הבעה של הסכמה עם מהימנות הסיפור.
"עד כאן גיא. מי רוצה להמשיך?" שוב התרומם יער של אצבעות וקריאות כיוון.
"לא!!! לא להרים ידיים!!! להצביע עם מרפקים על השולחן!!!" הרעמתי וראיתי את האצבעות הכי ארוכות שיכולות להתנדנד באוויר כשהמרפק צמוד לשולחן, כשמאחוריהן עיניים מתלהבות מעל צווארים מתוחים.
"אתה!" הצבעתי על זה שהצביע קצת בהיסוס, כדי לא להיראות שונה מכולם. "כן, אתה תמשיך את הסיפור. שמך?"
"אני ברוך. אז החייל שאמר "אקמק" אחר כך הוא שכב... "
"לא!!!... עוד לא!!! ... המורה, זה בסוף!!!" צעקו מכל עבר בכעס.
"שקט!!!... רק ברוך מדבר!!!" קראתי "ברוך, אתה ממהר לאן שהוא?... החברים שלך אומרים שזה היה בסוף..."
"המורה, ככה אני זוכר... " אמר ברוך, מבוייש כשפניו מסמיקות.
"טוב, מישהו אחר ימשיך... את שמצביעה כל כך יפה, מה שמך?"
"אני עמירה. אז כשהחייל ביקש לחם, האבא של הילדה שלח אותה להביא לו. הילדה ריחמה עליו והביאה לו פרוסה גדולה. החייל רצה נורא לאכול אבל שם את הלחם בכיס, לאחר כך, ומיד ברח מהחצר. באותו לילה חיילי הצבא התורכי נמלטו בבהלה, חלק עוד נלחמו וחלק חיפשו אוכל בחצרות של הבתים. החיילים האנגלים נכנסו בבוקר לעיר. הרבה מהחיילים התורכים שלא הצליחו לברוח, נלקחו בשבי ואחרים נהרגו. התושבים יצאו מהבתים בשמחה. ואז..."
"תודה עמירה... תמשיך אתה!" הצבעתי על ילד שנראה לא כל כך מרוצה מהסיפור של עמירה. "מה שמך?"
"קוראים לי שלומיק. טוב... אז כשהאיש, שקראו לו שדמי, חזר הביתה, אחרי שראה את החיילים שנכנסו לעיר ואת קבלת הפנים... אז הוא ראה בדרך גופות של חיילים תורכיים זרוקות בצידי הרחובות. סיפרו לו שהפרשים ההודים מהצבא האנגלי הרגו חיילים תורכיים, אפילו אם הרימו ידיים להיכנע. מישהו כבר כיסה את הפנים של המתים בחתיכות בד. אחת הגוויות שהייתה רזה ויחפה, סיקרנה אותו, את שדמי. הוא הרים בקצה של מקל את הכסוי מהפנים וראה שזה אותו חייל מאתמול. מכיסו בלטה פרוסת לחם. הוא הצטער נורא ואפילו בכה. רץ הבייתה ואמר לבת שלו: "את יודעת?... אקמק מת!" והוא היה נורא עצוב. ככה נגמר הסיפור."
"תודה!" אמרתי, "יש למישהו להעיר משהו?" עם זאת ניסיתי לעכל את הסיפור ולחשוב איך אעביר את עשרים הדקות שנותרו לסוף השיעור, תוך שאני מוסיף להעיף מבטים בספר, על פני הסיפור העמוס בהמון פרטים, אודות האוירה והאירועים שהתרחשו בעיר המשתחררת.
היו עוד מספר הערות, של תלמידים, להעמיד דברים על דיוקם. זמן השיעור זחל לאיטו, לא נגמר. עלה בדעתי שעלי לשאול שאלות אודות הסיפור ובלבד שיגיע כבר הסוף.
"האיש שזיהה את החייל המת הצטער. למה? מה כל כך ציער אותו? האם היה צריך להיות עצוב?"
התחיל דיון כשאני מקפיד על סדר הדוברים לפי הצבעה ומונע התפרצויות לדברי אחרים.
אני קראתי היטב את הסיפורים או היצירות כי הייתי,לא כמוך מחליפה,אלא מורה מהמניין ולא פעם,אחרי שסיימנו לקרוא קטעים בכתה ,נהגתי לשאול"מה אתם אומרים על זה"זה הכל.יצאו לי שעורים מרתקים כמו זה שלך,כי הראש של התלמידים עדיין רענן וצצו להם רעיונות חדשים ומרתקים.
בשעורי תנ"ך עשיתי אחרת.ובתיכון הם היו כבר ציניים יותר.נחזור אליך.סיפור מרתק ושעור מצויין.
והכל קולח עם טיפת חיוך.
תודה.
אפשר ללמוד את ההתנהגות שלנו בזמן המלחמות..לצערנו למרות שהחיילים אויבים הם בני אדם לא תמיד ניתן להתייחס אליהם כך.יש לנו היום דוגמה אכזרית של הארגון האיסלמי...למדנו גם פרק בהסטוריה של העם היהודי ולפי דעתי זאת השיטה הכי נכונה להביא את התלמידים לאהוב ללמוד דרך סיפורים עלילתים
<p>הכנסת שיטת הבנת הנקרא למעין סיפור בהמשכים כדי שכל הילדים יוכלו להתבטא.</p>
<p>לימוד מנהגי נימוסים תוך כדי השיעור.</p>
<p>וכל זה נקרא להשאיר לתלמידים טעם של עוד.</p>
<p>יופי של סיפור.</p>
<p></p>
<p>אפרת</p>