מה הילדים מביאים הביתה? אור ושמחה והרבה מחלות מהגן

עברו כמה עשרות שנים. איננו זוכרים הכל. מה הילדים הביאו הביתה? אני זוכרת בברור רב את הפיטריות על הלשונות של ילדי. מארגז החול.

בפעם הראשונה, נבהלתי. אצלי הבת הינה הבכורה. יום אחד הגיעה מהגן ולשונה פורחת מפטריות. נורא ואיום. נבהלתי. מה קרה? טילפנתי לגננת.. אוי אוי. מה עושים? הגננת "הרגיעה אותי" אל תדאגי. אני מחליפה את החול פעם בחודש. לא נורא. עובר. הכל בסדר.

אבעבועות רוח, אדמת, כינים.

היום יש חיסונים.

לא נגד כינים.

לכינים התוודעתי דווקא כשילדי היו כבר באמצע בית הספר היסודי.

לא הבחנתי אצלם בכינים. יום אחד שמתי לב שאני מתגרדת בראשי. תפסתי משהו, חיה קטנה ורצתי לבית המרקחת. בית המרקחת היה מלא מפה לפה. המתנתי וכל העת תפסתי בין הבוהן לאצבע משהו שטייל לי על הראש. החזקתי קרוב לקרקפת. היד למעלה. מחזיקה את החייה למנוע ממנה לטייל, אך במקום הטבעי שלה, כדי שהרוקח ייטיב לאבחן.

כשהגעתי לרוקח, אמרתי לו בלחש, בביישנות רבה, לא נעים לי, יש לי כלבים בבית.. אולי קפצו עלי חיות..

חח כל בית המרקחת פרץ בצחוק. כלל לא ניסו להסתיר את הגיחוך. כנראה שימחתי אותם מאד, כי עד היום, כשישים שנים לאחר מעשה, עדיין אני שומעת באוזני רוחי את צהלות הצחוק.

נו טוב, קיבלתי את התכשיר ומסרק דק וכל מה שאתם יודעים קרה.

הסצינה הזכירה לי את שנות ילדותי במושב.

יום אחד החליטו במשרד הבריאות שעלינו לעבור חיטוי בנפט. לאחר החיטוי, הולבשו על ראשנו כובעי טמבל מבד חאקי עבה ואולצנו להתהלך איתם כמה ימים... אני כמובן לא הקפדתי. בדיוק כמו יריקת שמן הדגים מהחלון..

אח הימים ההם..

כן. ועכשיו, תוך כדי כתיבה, אני שוב מתגרדת. איזה מזל שרק בשל הזכרונות. חח בינתיים עד שהן תגענה. הכינים.