אליאן

גרמית היתה, שערה מסופר בתספורת קצרה, בצבע כסוף, לבושה  מכנסי קורדרוי משופשפים חולצות משובצות רחבות המסתירות זוג שדיים קטנות  כפות ידיה גדולות, אצבעותיה קצרות, כתפיה רחבות, סנטרה נמרץ והליכתה גברית.

איפור חלילה מעולם לא עלה על פניה, נקיות היו אך לא מקמטים, המצח חרוץ בקמט או שניים, של דאגה ומאמץ להבין, חריצים של צחוק מסביב לעיניה הכהות והפה מסביבו קמטי מימיקה מלאת חן. בוודאי מסיקים אתם כי קולה היה עמוק ובס, לא ואולי שלא במקרה רך כקטיפה נמוך וחרישי. מקום הולדתה אלג'יר אותה עזבה כאשר פרצה המלחמה בין ארצה לבין צרפת, משם עקרה לספרד.

מתחת למעטה הגרמי והמחוספס, היתה חבויה באליאן נשמה רגישה של אמן, לב רך המגלה אמפטיה לזולת, ואוזן כרוייה השומעת את וידויו ללא לאות והבר אותו רכשה ובו הכרתיה נקרא "פטקה" על שם סוס לבן גזעי ואצילי, תמונותיו היו תלויות מסביב, ופסלון כסוף שועט ודוהר כאילו נשמה באפו. ניצב על האיצטבאה, לידו גביע כסף אשר זיכהו במקום ראשון במירוץ סוסים בשנת 1960, הימרו עליו רבים והוא מעולם לא איכזב.

באחד הערבים היה לי וויכוח סוער עם אבי, בתי אמר הגעת לפירקך, כל חברותיך נישאו והעמידו צאצאים, רוצה אני בנכדים שיטפסו על ברכי, וימשכו בשערותי, הרגשתי צביטה, כיצד יכולתי לספר לאבי הזקן כי שונה אני ומעולם אף גבר לא הציע לי נישואין, אילו אמרתי לו זאת היה נשבר, הוא כה רצה לראותני בסטן ולבן, עם כתר מרגניות ושושבניות המשתרכות  מאחורי שובלי, הרי לזאת מייחל כל הורה, לר יכולתי לנפץ כבועת סבון אשליה אחרונה זו שלו. הרגשתי מחנק בגרוני, דמעות של כעס חרון וכאב עמדו בעיני, כרגיל הסתיים כל זאת בכך שאמרתי כי אינני רוצה לדון בזאת.

יצאתי החוצה ללשאוף אוויר צח, וכרגיל הלכתי להשמיע את וידויי בפני פטקה, הוא הקשיב קשב רב ומעולם לא סיפר מאומה מכל סודותי לאף אדם. כך עמדתי ובכיתי על צווארו, הביט הוא בי בכאב אילם, כאילו הבין מה שחה אני, הביט במעט רגש אשמה כי אינו יכול לנחמני במילים.

מחיתי דמעותי ואמרתי בא נדהר פטי, קפצתי על גבו, בעטתי באחוריו, משכתי במושכות, האצתי בו יותר מהר פטי, זה היה פורקן נפלא, לפתע מצאתי עצמי שרועה על האדמה, נאנקת וגונחת עם כאב נוראי בקרסולי, ניסיתי לקום אך לשוא, סוסי עמד מעלי, משהו מבוייש משהו מתנצל, הרכין ראשו כאילו כך ביקש שאסלח, התאמצתי לחייך אליו אך היה זה חיוך מעוות, בעודני שרועה, דהר פטי לעבר ביתי, לא עברה שעה קצרה, ראתיו דוהר כשעליו רכוב אחי, מה לעזעזל קרה לך?  נטלני בזרועותיו והניחני על גבו הרטוב של סוסי. ליטפתיו ולחשתי לתוך אוזנו אתה אינך אשם פטי זו אני שהאצתי בך, כאילו הבין זקר את אוזניו ונרגע.

מבינים אתם מדוע כל כך קשורה אני לבעלי חיים? הם אינם מאכזבים.

אהבתי לשבת בבר של אליאן, לספוג את האווירה המיוחדת, להקשיב לסיפוריה אשר סופרו בקולה השקט והחרישי, המקום היה קריר, חצי אפלולית שררה, דרגשים פזורים, כריות רקומות בסגנון מזרחי פזורות בכל פינה, חביות מלאות מהאדום המתוק ואחרות עגלגלות ריקות עומדות לקישוט ומפזרות סביבן ריח שרף.

מהבר הובים פרוזדור צר ואפלולי למסעדה בסגנון כפרי, שולחנות וכיסאות מעץ במבוק, מפות לבד ירקרק זית, ועליהן נרות דולקים, אח מרובעת בנויה מלבנים בצבע חמרה, ובתוכה גזרי עץ אשר מעולם לא הובערו,  מזג האוויר האביבי השורר ברב ימות השנה בבנידורם, משאיר את האח מיותמת בפינה. נשיקה, מבט ליחשושים וציחקוקים השלימו את האווירה הרומנטית.

בהפסקת הצהריים  במשרדים בהם עבדנו, היינו נפגשות חברותי ואני בבר של אליאן, לוקחות אפרטיב צ'טו של יין או וורמוט עם בוטנים או זיתים, אך מעולם חלילה לא עלה על השולחן טמפו או שוופס, גם בערבים ברדת החשיכה ישבנו אצלה, אהבנו את האווירה המיוחדת ששררה בבר, ואליאן אשר בה היה משהו צעיר חיוני ודינמי תרמה לא מעט לחוש בנח אצלה, עיניה היו פסימיות וחיוכה כה אופטימי ומדבק, שילוב מענין? אמנם כן.

עם לקוחותיה נמנו מהנדסים, עורכי דין, מתווכים, פועלים, הומוסקסואליים שבאו בצמדים וסתם טפילים שהתעוררו כאשר העולם נם ונמו כאשר העולם פעל במלא המרץ. אהבתי לעקוב אחר מרצ'לו הצועני מצחצח הנעליים, שערו מתולתל ועור פניו שחום, הוא בא כל יום עם בגדיו המרופטים, דרגשו הקטן מתחת לבית שחיו ובידו תיבת הצחצוח,  עבר מלקוח אחד למשנהו, מבריק במרץ רב את נעליהם של האדונים, על פניהם היתה נסוכה ארשת של חשיבות עצמית, כאשר סיים היה שואל האם זה בסדר סניור? מרוצה? האדון היה מתבונן בו מלמעלה וזורק לו טיפ, כאשר היה הגון חיוך רחב היה מתפשט על פניו וחושף טור שיניים לבנות ומבריקות, מקפל את מרכולתו שורק ויוצא מהבר שמח וטוב לב.