נקמתו של סבל

ודווקא אותם ימים קרה לו אותו מעשה עם למך הסבל, שהסעיר את דעת הקהל בעיר ונסתיים בכי רע.

ומעשה שהיה כך היה. למך הסבל היה ידוע בעיר כולה, וגם בסביבה הקרובה, כסבל רב כוח המסוגל להתחרות בעוז שריריו גם עם חמור ופרד.

 אין יודע אם השם למך ניתן לו על ידי הוריו, או שזכה לכינוי זה מפי הבריות על שום תנועותיו הכבדות הבלתי זריזות. נמוך קומה היה ורחב כתפיים, וכל כולו דמה למין מרובע מהלך על שתיים. רגליו קצרות וידיו ארוכות ארוכות, יורדות טפחיים מברכיו ולמטה, כמיני ידיים של קוף. שעיר היה במידה שלא נראה פרק עור חלק בגופו, ומצחו קטן ומקומט. עיניו זעירות שחורות בלתי נראות כמעט בשפע השער השחור שמסביבן, וקולו עבה כיוצא מדוד עמוק

 קשה היה להסתכל בו בלי להרגיש איזה מבוכה למראהו, בדומה למבוכה שאנו מרגישים בעמדנו פנים אל פנים עם איזה חיית יער.

 אך חרף כל אלה לא נמצא בצפת כולה סבל טוב כמוהו. 

הוא התייחס לעבודתו במין כובד בראש שבקדושה . שומר היה על המשא שנשא על שכמו בקנאות דתית. אצלו לא נחבל רהיט ולא נשברה אפילו כוס של זכוכית. מעמיס היה על כתפיו משא של שלושה סבלים ונושאו בביטחון ובשקט של בעל מקצוע מנוסה, ואי אתה שומע מפיו אפילו נשימה קטועה אחת. בשל כך לא חסרה לו עבודה.

 הכול השתדלו להעסיקו, בעיקר הסוחרים שבעיר, מכיוון שהיה נוטל בשכר עבודתו מחצית המחיר שקבעו הסבלים בינם לבין עצמם, ואף במחיר נמוך זה היה מרוויח יותר מאחרים, שכן נשא על שכמו משא פי שלושה מהם.

זלמן התורכי היה מעסיקו כמעט בקביעות. הוא היה גם נוח בעבודה, שכן לא הוציא כמעט הגה מיותר מפיו ולא שאל שאלו בלתי נעימות, כי אם עבד כמין גולם המציית לכל מוצא פיון של אדוניו.

 אותו יום ירד זלמן התורכי לבית הבד שבכפר עין זיתים, שם שקד על מדידת שמן הזית שקנה מאת הפלחים בסביבה באיסופו בחביות. היה עליו להעביר ממחסנו בצפת לבית הבד שלוש חביות ברזל גדולות -

 מלאכה שדרשה לפחות שתי פרדות. מכיוון שעין זיתים נמצא במקום נמוך מצפת והשביל אל הכפר נמשך במורד מתמיד, עלה בדעתו למסור מלאכה לסבל למך, שיגלגל את החביות הריקות במורד וישגיח עליהן שלא תידרדרנה לתהום- עבודה שתעלה בשליש המחיר.

 זלמן התורכי ידע היטב את ענייניי מסחרו ועל דעתו היו לו תמיד המצאות מיוחדות במינן, שהתאימו מאוד לתנאי המקום וחסכו לו הוצאות מיותרות. וכך קרא לו ללמך, אמר לו מה שאמר ועלה על סוסו בלב קל ורכב לעין זיתים. 

 למך לקח לאיטו את שלוש החביות מתוך המחסן הגדול, העמידן בשורה וגילגלן אחת אחת באורך הרוח המיוחד למחשבתו האיטית הכבדה עד שיצא מחוץ לעיר. 

מכאן ואילך קשתה עליו המלאכה , שכן אותו שביל משופע התפתל מעל למעמקי הביקעה שמשמאלו וכול תנועה בלתי זהירה עלולה להפיל את החבית לתהום. מה עשה? 

שם לפני כל חבית וחבית שתי אבנים שתעצורנה גילגולה והעמיד עצמו לפני החבית ולא מאחוריה. הרים את האבנים השתיים ונתן לחבית הראשונה להתגלגל כלפי מטה מרחק מסוים 

וכל אותו זמן הוא עוצר בשתי ידיו בתנועה מהירה של החבית כך עשה לשנייה ולשלישית עד שהביאן למקומה של החבית הראשונה.

 הדרך לעין זיתים נמשכה בהליכה רגילה כשעתיים מלאות וקל לשער כמה תחנות ביניים כאלה היו לו בשבילים מפותלים כאלה.

 יום סתיו חם היה אותו יום והזיעה נשפכה על עורו פלגים פלגים ואבק שעלה מכל חסית נתרבץ שכבות שכבות על גופו ובגדיו הרטובים אלא שלמך לא שם לב לכל ההפרעות האלה בסבלנות של מכונה העביר את שלוש החביות לסירוגין מתחנה לתחנה, עד שבצהרי היום הגיע לאחר חמש שעות של עבודת פרך, לבית הבד

 והחביות השלוש לא נפגעו אפילו כדי קמט קל.

 הפלחים שבבית הבד ראו את למך מתקרב ובא על שלוש חביותיו וצחוק גדול תקפם. ואומנם קשה היה שלא לצחוק למראה תנועותיו הדוביות הכבדות של למך, שהתעסק בחרדת קודש ממש עם כל חבית וחבית.

 למך עצמו ניראה אותו שעה כמין חבית מתגלגל על שתיים ואותו טישטוש המחיצה שבין החי לדומם הצחיק כל צופה עד לאחיזת מותניים. גם זלמן התורכי צחק אותה שעה כאשר לא צחק מימיו.  

למך שמע כל הצוחק וחמתו בערה בו. הדרך כלל לא היה שם לב לתגובת הבריות על מעשיו ולדעתם נתון היה מאז ומתמיד למין האזנה מטומטמת לנעשה בתוך עצמו, בתוך אותו גוף כבד ומוזר ולא שהה לנעשה מחוצה לו.

הפעם הוציאתו העבודה הקשה מכליו והוא ליכסן ראשו המיוזע והמלוכלך והאזין לכל הצחוק ודמיו הכבדים נתפתחו בו בזעם אין אונים.

 בייחוד חרה לו קול צחוקו של זלמן התורכי. הוא עצמו מסר לו עבודה קשה זו והוא הצוחק! אלמלא אותה הכנעה בהמית שלו, שנעשתה לו כמעט תכונה טבעית במסגרת חייו בצפת, היה וודאי מתפרץ הפעם לתוך חבורת האנשים הצוחקים ומכלה בהם את חמתו בזעם אגרופי הברזל שלו. 

אלא שהוא ידע במין דעה של גוף ונפש כי אסור לו לסבול עלוב להתחצף נגד אדוניו, ומה גם להרים יד לעברו. על כן החניק בקרבו את כעסו, וגלגל את החביות עד פתח הבית והרים כנגד הצוחקים פנים מחייכים בטמטום של תימהון הבעה שהגבירה פי כמה את רעמי הצחוק מסביב.

לבו של זלמן התורכי היה טוב עליו בשל שפע הצחוק שצחק ובשל העסקים המוצלחים שעשה אותו יום בבית הבד ובשל ההעברה המוצלחת של החביות שלא ניזוקו שהוא זה, והוא הרגיש מין רחבות יד ולב והחליט לשלם ללמך הסבל מחיר מלא, כאילו שכר שתי פרדות לעבודה זו. מתוך אותה הרחבת הדעת טפח לו ללמך על כתפיו ופנה אליו בקול של ידידות: "עבודה קשה, למך, מה?"  

"קשה," נהם למך נהימה של זעם ועיניו הושפלו לקרקע ושרווליו המלוכלכים מחו את הזיעה מעל פניו השעירים. 

 "כמה שווה בעיניך עבודה זו?" המשיך זלמן באותה נעימה של רכות-לב. למך לא ענה מנה ובה* על השאלה, אלא הסתכל ארוכות בכל חבית וחבית כמודד משקלה, וגירד את עורפו וכייוץ את מצחו וחשב מחשבה איטית עד שסיכם את החשבון המסובך ונהם ביתר בהירות: "שני בשליקים ! פרוטה לא פחות!"

 זלמן התורכי נדהם לשמע המחיר. לפני כן קבע בלבו לתת לו עשרים בשליקים. הטמטום שבנקיבת מחיר כזה העלה בקרבו את המחשבה, שהנה ניתנה לו כאן הזדמנות חדשה לבידוח הדעת.

 על כן העמיד פניםרוגזים ושאל בקול מתוח עצור מצחוק פנימי שעמד להתפוצץ כל רגע: "ובשליק אחד לא תקבל?" 

 למך הרם כנגדו פנים מלאים הבעה של קיפוח זועף וסינן מבין שיניו: "אם לא תיתן לי שני בשליקים מלאים - - -

" ומיד נשתתק מהרעיון שצץ בקרבו. " אם לא אתן לך, מה תעשה?"

 התעוררה הסקרנות בליבו של זלמן התורכי. "אחזיר את החביות לצפת?" באה התשובה המדהימה.

 התשובה היתה כל כך בלתי צפויה, שזלמן התורכי פרץ על כורחו בצחוק חדש אדיר מקודמיו.

 להחזיר שלוש חביות כאלה במעלה ההר באותו שביל מפותל וצר, הרי זו עבודה של למעלה מכוח אנוש.

 עצם הרעיון עשוי להצחיק אדם עד להטלת מים.

 הוא ייתן לו ללמך לנסות טיפשותו עד הסוף, וישלם וישלם לו בעד העבודה כפליים ממה שקבע בלבו.

 זו תהיה מעשייה שכל העיר תזקוף אוזן לשמוע פרטי פרטיה! והוא ניסה להשתעשע אתו עוד פעם: "ובשליק וחצי לא תקבל?"

 "אמרתי את שלי!" נהם למך מבין סבכי זקנו, ומיד נטפל להן לחביות והחל לגלגלן חזרה בדרך לצפת.

 איזו צביטה של חרטה קלה, למראה מטומטם זה שאינו מבין שום דבר שבבדיחותא, תקפה את זלמן התורכי, וכבר אמר לקראו חזרה ולהפסיק את המשחק החד צדדי, אלא שאותה שעה ראה את חבורת הערבים צוחקים שוב למראה תנועותיו של למך המגלגל חזרה את החביות, והוא יצטרף אליהם וסיפר להם את כל הפרשה שגרמה הנאה מרובה לשומעיה.

 בתוך כך המשיך למך הסבל בשלו. אחוז כולו חימה רותחת על קמצנותו של זלמן התורכי, יגע באורח רוח של נמלה על כל חבית וחבית. אף שעתה עשה לו תחנות ביניים רבות, אלא שהעבודה במעלה הנהר קשה היתה פי כמה וכמה והוא עצמו רעב ועייף והשמש מכה על ראשו וכל גופו טובל בבוץ של זיעה ואבק.

 אף על פי כן הגיע עם לילה חזרה למחסנו של זלמן התורכי. וכאשר ראה את תמהונם של הבריות למראה החביות שהחזיר, תקפו איזה חשק צורב לספר בלשונו הכבדה כל אשר עבר עליו.

 הוא הבין כי בדבריו הוא מקל מעל עצמו את נושא הכעס המפעפע בקרבו. עוול גדול עוולו לו, וכל מבט של השתתפות בצער ורחמים וכעס בעיני האנשים שהאזינו לדבריו המבולבלים ליטף את כבודו המחולל והשיב לו משהו מצלם האלוהים שבקרבו. 

עד מהרה ידעה צפת כולה את פרטי הפרטים של מעשה האכזריות, שנבע מקמצנותו של זלמן התורכי, ומן הרגע הראשון עמדו הבריות לצדו של הסבל העלוב בריבו עם הסוחר העשיר

 זלמן התורכי קיווה להיבנות מבחינה חברתית מבדיחותו של אותו סיפור, והנה יצא ההיפך הגמור ממה שפילל.

 צפת, שלא רתחה מעולם על ניצול העמלים העלובים שבקרבה, מלאה הפעם מין זעם קדוש נגד הסוחר הקמצן שהתעלל בסבל האומלל. איש לא האמין להצדקויותיו של זלמן התורכי ולטענתו, כי בעצם התכוון לשלם פי עשרה וכל מה שקרה לא היה בגדר שעשוע.

 ככל שהרבה במאמציו לשכנע את הבריות, כן פחתה האמונה בלב הבריות וגדלה הבעת הבוז והלעג שבעיניהם. והמרגיז בכל אותה פרשה –הסבל למך סירב לקבל ממנו את שני הנפוליונים שהציע לו בשכר עמלו, בטענה שלא עשה כל עבודה למענו. שני נפוליונים סירב לקבל! שני נפוליונים טבין ותקילין *, מטבע שאפשר לפרנס בו משפחה חודש ימים!

 זלמן התורכי לא ידע נפשו מרוב חרטה ובושה. יריביו הישנים תיבלו פרשה זו בתבלין מפולפלים וממולחים, ופלוני ואלמוני אף חיבר שיר היתולים לכבוד המאורע, שהושר בפי ילדי הרחוב. כבודו הושפל לעפר.

 מעתה אין לו תקומה חברתית בצפת. ולבו החולה של זלמן התורכי הגביר קפיצותיו המשונות ושנתו נדדה.

 יום אחד, חודש ימים לאחר אותו מעשה, ישב זלמן התורכי לבדו בחנותו הגדולה, ספר החשבונות פתוח לפניו ועיניו תוהות בחלל הריק ומחשבות משונות על עולם הזה ועולם הבא מרפרפות בקרבו.

 לפתע ניצב בפתח החנות למך הסבל על קומתו המרובעת במלאה, כמין צל קפוא ניצב שם. דומה הכל בו מזינה אפלה לנקום נקמתו הישנה, ועוד מעט קט יוציא פגיון ממחבואי בגדיו ויתקענו בליבו המפרפר של יריבו.

 אלא שהוא לא נע ולא זע, ובכל עמידתו הקפואה היה משהו מסתורי, משהו שלא מעולם זה. זלמן התורכי החוויר מרוב פחד סתום וידיו נרעדו. הוא רצה לצעוק, אלא שגרונו לא נשמע לו כבמין חלום אימים. מבטו נצימד בפחד גובר והולך בדמות הקפואה בתוך הפתח. איש לא עבר אותה שעה בסימטה. דומה, שניהם בלבד נשארו יחידים בצפת כולה.

 הוא ציפה בחרדת הלב לתנועתו הקרובה של הצל אשר בפתח. והנה נע פרצופו קמעה. אפלה איומה עמדה באותו פרצוף שעיר ומלוכלך. עיניו הקטנטנות נפקחו קמעה והן הבריקו מוזרות בברק שחור והסתכלו בו בזלמן התורכי במבט איטי קר משנאה.

 היה זה מבט שכמותו לא ראה מימיו. ליבו של הסוחר קפץ בו מחדש. משהו בו התהפך עד יסוד יסודו. הוא רצה לזעוק זעקת אימים. אלא שלא הספיק. ליבו עצר בבת אחת דפיקותיו וראשו צנח מת על ספר החשבונות הפתוח.

 כאשרה נשמעה כעבור מחצית השעה זעקת אשתו וילדיו, שוב לא היה למך הסבל בקרבת מקום.

 איש לא ידע סיבת מותו הפתאומי של זלמן התורכי. הבריות ראו בו במוות עונש מן השמיים והרבו לשוחח בפרשה על כל פרטיה,

האחד שלא הוציא הגה מפיו היה למך הסבל, שהלך אחרי ארונו של זלמן התורכי בראש מורד וחיוך קל מהבהב בין סבכי זקנו ושפמו.

מאת יהושוע בר יוסף