ניסחפתי בעיקבות מ.ם בעבור בקבוק ויסקי ולב נערה

התחרות על לב הנערה ובקבוק הויסקי
הרחבה התמלאה ברוקדים. הייה זה חימום לקראת התחרות הגדולה לבחירת הזוג שיקבל את הפרס הגדול שהובטח.בקבוק ויסקי משובח. המקום היה בית הבראה בנהריה. ומשתתפי התחרות היו אורחי המקום רוב האורחים היו יוצאי אירופה ואין פלא בכך מאחר ונהריה ידועה כעיר שהוקמה ע"י הייקים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים. ישבנו ארבעה אורחים ליד השולחן .הגבר שישב לידי ניהל שיחה ארוכה עם הבחורה היחידה שישבה בשולחננו. החיוכים והידיים שהצטרפו לשיחה רמזו על היעד שהציב לעצמו. הבחורה אישה נשואה שהשאירה את הבעל בבית עשתה רושם שהיא נהנת מהחיזור.. .אני הייתי הצבר היחידי בתוך האולם,בחור בן 20 אולם דמות הצבר נבלעה בתוך חליפה בגוון שחור ועניבה אדומה שהעלימה את שיירי הדמות הצברית.. הכרוז הכריז על תחילת התחרות והזמין את הזוגות המתחרים לעלות על הרחבה. עשרות זוגות התאספו ברחבת הריקודים כשלכל אחד מהם מוצמד מספר.. העפתי מבט סוקר את האולם ואז ראיתי אותה. היא ישבה בודדה ליד השולחן .ניכר היה כי היא תוצרת חוץ. יפה עם עיני תכלת ושער בלונדי, חלומו של כל צבר אסייתי כמוני. איני יודע מאיין שאבתי את האומץ. בצעדי ענק הגעתי אליה והזמנתי אותה להיות בת זוגי בתחרות.. הספק ניכר בעיניה. הבדל הגילים נראה בעליל. אישה יפה בשנות השלושים ובחור בן 20 שנראה צעיר מגילו.. אולם התגובה הפליאה אותי. היא נענתה בחיוך רחב וכנראה ששמחה להתנתק מהבדידות. שלחתי יד איתנה מקיף את מותניה ויחד צעדנו אל רחבת הריקודים מקבל מספר משתתף. התחרות החלה והריקוד הראשון היה טנגו. הרגשתי שאנו מרחפים בין עשרות הזוגות. מבטי היה צמוד אל פניה היפות וראיתי שהיא נהנת מהריקוד או מהתחרות.. לא שמתי לב ליתר המשתתפים. היא ריתקה אותי ביופיה ובקלות שבה ריחפה מיישרת קו עם קצב הריקוד שהובלתי..הריקוד התחלף באחת לפסדובלה.. הצצה אל יתר המשתתפים הבהירה לי כי נשארו על רחבת הריקודים פחות ממתצית המשתתפים. ורק אז שמתי לב כיצד טופח המארגן על כתפיהם של משתתפים ומסמן להם לרדת מהרחבה.. ושוב מתחלף הריקוד ושוב מצטמצם מספרם של המשתתפים.ונשארו רק חמישה. הכרוז מכריז על הפסקה בת חמש דקות. כהכנה לסיום התחרות בוולס וינאי. הייתה זו הזדמנות לערוך הכרות. . הצגתי את עצמי והוספתי שאני צבר דור חמישי בארץ. עיניה ביטאו את ההפתעה. לא היה בי שום סימן שיצביע על היותי צבר. . היא הציגה את עצמה כוילמה ילידת שטוטגרט בגרמניה.והוסיפה כי הגיעה לארץ לאחר משבר גירושין מבעלה. הכרוז הפסיק את שיחתנו והכריז על המשך התחרות. עמדנו חמשה זוגות מוכנים לקרב הגדול הקרב על בקבוק הויסקי המשובח ולגבי הייתה זו תחרות על לבה של היפיפיה שהייתה צמודה אלי..הקצב הלך וגבר וההתאמה בינינו הייתה כה מושלמת שהרגשתי כי אנו מרחפים באויר. ופתאום הרגשתי שהיא טופחת לי על הכתף.הסתכלתי מסביבי וראיתי שאנו היחידים שנישארנו על הבמה . היינו המנצחים וזכינו בפרס הגדול בבקבוק הויסקי.. למרות שאני שונא ויסקי היה לי חשוב לזכות בפרס. כל יושבי השולחנות מסביבי נהנו מהמשקה . בעודני מוזג את המשקה לכוסות היא נעלמה . עיני ניסו לאתר אותה באולם אולם לא היה לה זכר..מבטי הביע את אכזבתי. בעודני יושב ותוהה לאן נעלמה, הרגשתי טפיחה על כתפי. הסתכלתי לאחור וראיתי אותה יושבת מאחורי. קמתי וקרבתי את כיסאה אלי. עכשיו יופיה בלט עוד יותר לאחר תיקון האיפור. הקהל החל להתפזר וגם אנחנו קמנו וצעדנו לעבר היציאה. מה היה בהמשך ? אסור לרכל .זה כבר סיפור אחר שלא שייך לתחרות הריקודים.
<p style="margin: 0cm 0cm 10pt;" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: 'Arial','sans-serif'; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi;"><font size="3">כתוב שוטף מעניין ומשאיר טעם להמשך... יפה... אהבתי</font></span></p>
<p><font face="Times New Roman" size="3"> </font></p>
<p>אז הבלוג שלי מלא בכתבות של נוסטלגיה וסיפורים . לא רק בטחון. היה כאן מי שאמר שנוסאלגיה והעבר אין להם ערך. חה..אנו חיים ומתרפקים על העבר ביחוד בגילנו. אבל אסור לנו להתנתק מהמציאות ביחוד שהיא גורלית.</p>