בלוג אישי

לפני כמה שנים ראיתי סרט על אדם בתרבות מסויימת רחוקה מפה, שבונה ארון מעץ. בשביל לבנות ארון צריך קצת כח אבל כשנשאל למה הוא בונה את הארון השיב בפשטות- אני מגיע שקיצי קרב ואני בונה ארון- כדי לא להיות  לעול על אחרים.

הוא לא היה ממורמר, הוא לא כעס- הוא קיבלת זאת כחלק מהתפתחות החיים.

אני מסתכלת על אנשים בגילי- בכל מיפגש כל אחד מספר על בדיקות ופגישות עם רופאים שיש לו לחודש הקרוב. ואלו שהם נשואים מספרים על בן הזוג שכבר לא יכול ללכת בגלל כאבי רגלים ולכן כבר אי אפשר לטייל כמו פעם.

והשאלה התמידית- מה עושים השבוע? ולמה הילדים לא באים או מה לבשל כשהם כן באים.

ולא יעזור- אני חושבת שלא נבראנו לחיות יותר מ65 שנה ולכן הרפואה המודרנית מתחזקת אותנו- ולא משנה אם זה תרופות או תרגילים משונים או רפואה טבעונית-עדיין מתחזקים.

ותארו לעצמכם עולם בלי זקנים. האנשים יצאו לפנסיה בגיל 60 ועד גיל 65-67הם יהנו - ואחר כך- ילכו - בלי כאב- לא כמו האסקימוסים שלפי האגדה נתנו לאנשים למות בשלג. ימצאו משהו יותר טוב.

אז ככה- קופות החולים ובתי החולים שאנחנו סותמים יוכלו לחיות עם תקציב סביר, הילדים יקבלו את הבתים שלנו ולא תהיה בעיית דיור, אנשים לא ימציאו כל מיני תרופות או מאכלי בלוף או קרמים על מנת להשאר צעיר לנצח, ומקומות העבודה יתפנו.

וכן- כמי שמאמינה בגישה האבולציונית אנ מרגישה שהגזמנו.

נכון שיש פה ושם אנשים מוצלחים ומאושרים- אבל הרוב מחפש משמעות- בקבוצות שנפגשות כאן, בהרצאות כאלו או אחרות, במתכונים כדי להיות עם האחרים בתחרות "מי מבשל יותר טוב", בהתפלאות משיפור בבלוגים של מוטקה ש"תפוז" עשה זאת לפני 10 שנים.

אז זהו, אני לא הולכת להלחם בטבע, לא רוצה בדיקות ולא רוצה תרופות מתחזקות. בעוד חודש אהיה בת 67 ומספיק לי.

וביקשתי שלא תגיבו כי לא מעניין אותי סיפורי אושר שמיימי.

אני לא מאמינה לכם.